'היד השמאלית' הוא הרביעי והאחרון בסדרת ספריו של הרב אברהם וסרמן, העוסקת בממשק שבין משנתו של הראי"ה קוק ובין פעילותו ליישומה בפועל בדורו, בבחינת דברי חז"ל (ב"ב קל, ב): 'אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה'.

כיום לא רבים משתמשים במינוח 'תנועת פועלים', אך לפני מאה שנים התמלאה ארץ ישראל ביהודים שעלו אליה, כשרבים מהם מזדהים עם הקומוניזם על גווניו השונים, מעמידים במרכז שוויון חברתי ועמל כפיים ומתנכרים למסורת אבות. התמודדותו של הראי"ה עם תנועות אלו – בכתביו ובפעילותו המעשית – היא המוצגת בספרנו.

בשער הראשון שלושה פרקים: שניים העוסקים בתיאור המציאות בארץ בתקופת הראי"ה, בדגש על התהוותן של תנועות הפועלים, ופרק נוסף המוקדש למשנתו החברתית של הראי"ה. בשער השני שלושה פרקים העוסקים במעלליהן של תנועות הפועלים, ובהשתלטותן הכוחנית על הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל ומוסדותיו. בשער השלישי ארבעה פרקים העוסקים בהתמודדותו המעשית של הראי"ה עם תנועות הפועלים, ובשער הרביעי שני פרקים: משפט סטבסקי, והתגובות לפטירת הראי"ה בקרב דובריהן ומנהיגיהן של תנועות הפועלים.

שם הספר לקוח מנאום של הראי"ה, שבו אמר: 'כי תפילין של קודש דווקא על היד השמאלית מונחים, ועל כן אין לזלזל גם בשמאל'. ואכן, הראי"ה לא זילזל – גם כשהתנגד בתוקף. אף שהתנסח בסגנון פיוטי וגבוה, תמיד התייחס בענייניות וברצינות לנידונים שעמדו לפניו, מתוך שאיפה לברר ולהעצים את הטוב שבכל דבר, ובכך לרומם את המציאות ולחולל תנועת עלייה ותשובה, 'ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה' (ליקוטי מוהר"ן, רפב).

חלק ניכר מהספר, בפרק ג' ובמקומות נוספים, עוסק במשנתו החברתית והכלכלית של הראי"ה, שמפוזרת בין כתביו השונים המרכיבים אותה כאן כפאזל. בין הדברים: מענה הראי"ה לטענות מוסריות כנגד מוסד העבדות והסכמת התורה לקיומו – הראי"ה חשף את היתרון המוסרי שבעבדות ממוסדת הכוללת אחריות ומחויבות של בעלי העבד אל עבדו, על פני העסקת עובדים בתנאים ירודים שלא בעבדות ממוסדת (עמ' 84 וסביבתו).

המחבר מבחין בין לימוד מלאכה שזכה לתמיכת הראי"ה ובין לימודי חול שהראי"ה מהסתייג מהם (עמ' 117). במסגרת הנגדה בין תפיסתו החברתית-כלכלית של הראי"ה ובין תפיסות חברתיות אחרות ששלטו בתקופתו, מתמקד המחבר בנושא היחס לעניים: בעוד שתפיסות חברתיות רווחות ראו בעוני בעיה שיש למגר, הראי"ה ראה בו מציאות אלוקית שיש לה תפקיד בבניין העולם ובתיקונו, בין היתר במידות הטובות שהעניים מסגלים ומנחילים לחברה, ובעבודות חיוניות שעקב מצבם הם מוכנים למלא (עמ' 130-127).

לכך משלים החלק המתאר את פעילותו המעשית של הראי"ה, ובצדק ניתן בו מקום מרכזי למסעות המושבות ('מסע המושבות' המפורסם, שאליו יצאו הראי"ה והרב זוננפלד על כרכרה משותפת, הוא רק אחד מהם – השני מתוך שמונה מסעות שונים, שנערכו במשך שנות דור) ולבחינת השפעתם על שמירת המצוות במושבות; וכן למאבקיו הרבים של הראי"ה על שמירת המצוות בכלל והשבת בפרט (פרק ח).

הראי"ה בחר, באופן שיטתי, להשתמש בלשון 'אחווה' בהטיות שונות בבואו לנסח את מחאותיו על רפיון בשמירת המצוות, ובכך לומר: מי שמפר את הכתוב בתורה בגסות ובפרהסיא פוגע באחווה ויוצר נתק חברתי בין אחים. בטענה זו ביקש הראי"ה להאיר את חשיבות שמירת המצוות גם מזווית לאומית, ולהוסיף חיילים לתורה בדרך מקורית המותאמת לבני הדור. הראי"ה אף השתמש בכוחו הציבורי כמעניק כשרות למאכלים כדי לדרוש שמירת מצוות, אף במצבים שבהם לא הייתה לכך השלכה ממשית על כשרות המאכלים.

בספר נסקרות לא מעט הצלחות של הראי"ה בתחום זה של שמירת המצוות, וגם בקיבוע יחס של אמפתיה וחיבה למצוות בקרב עוזביהן – יחס שמהווה עד היום אבן יסוד בלגיטימציה הרחבה המוענקת לפעילויות הרבנות הראשית לישראל (גם אם הדבר לא מקבל כותרות), ול'סטטוס קוו' בדבר שמירת השבת המוסדית והציבורית הנהוגה בישראל. מתברר שחרף העובדה שבכתביו הרבה הראי"ה להפך בזכותם של בני דורו, הרי שכמנהיג הוא ידע גם לדרוש, למחות ולהתעקש.

מעתה ניתן לקוות שלעיסוק במשנת הראי"ה יתלווה עיסוק במעשי הראי"ה. רוחן הסוציאליסטית של תנועות הפועלים התחלפה ברוחות אחרות, אך הצורך נותר בעינו – צורך בהתמודדות תורנית מעמיקה שאינה מזלזלת, השלובה בפעילות נמרצת להרבות חיילים לתורה ולגדור את פרצותיה.

פורסם לראשונה בירחון האוצר.