התחלה// נולד וגדל במעגלים, יישוב קהילתי במועצה האזורית שדות נגב. דור רביעי במועצה. "מעגלים היה יישוב של 25 משפחות, עם בית כנסת קטן, כולם מכירים את כולם".
אבא// שאול (78). "כל החיים עבד במשרד החינוך". היה מורה ומנהל בבית ספר, וכן סגן מנהל מינהל חברה ונוער. "לפני כמה שנים פרש לפנסיה והתחבר למשרד עורכי הדין שלי".
אמא// דבורה (74). שנים רבות הייתה מורה לחינוך מיוחד בבית ספר בבית הגדי, כרגע בפנסיה. "מטפלת בנכדים בעיקר, מכינה אוכל כל היום לכולם, מתקשרת לשאול איפה אתה. אמא זה אמא".
יוצא מהחממה// למד בבית הספר היסודי במעגלים, משם עבר ללמוד בישיבת בני עקיבא בית יהודה בכפר מימון. "הייתי תלמיד טוב, לפלף, למדתי מהבוקר עד הלילה. זו תקופה שעיצבה לנו את החיים כי היינו בפנימייה ושם פגשנו תלמידים מכל רחבי הארץ ששינו לנו קצת את החיים".
עזה של פעם// לאחר סיום כיתה י"ב התגייס לצה"ל. את שירותו הצבאי התחיל כלוחם בנ"מ, ועקב פציעה עבר לשמש כמש"ק ממשל במינהל האזרחי בעזה.
חקלאי ועו"ד// עם השחרור מצה"ל החל לעבוד בחווה לייצור זרעים במושב תקומה, "חווה שעושה הפריה של זני עגבניות ומטפחת זנים חדשים עם עמידות מדף גבוהה יותר, צבעים אחרים, טעם טוב מתוק יותר". לאחר מכן עבר לעבוד בעמיגור, חברת בת של הסוכנות היהודית. במקביל למד לתואר ראשון במדיניות ומינהל ציבורי, ואחרי זה במשפטים. "סיימתי לימודי משפטים, עשיתי סטאז' והשתלבתי במשרד עורכי דין באשקלון שהתמחה בתחומי מסחר ונדל"ן".
החצי השני// אילנית, במקור מאשקלון. מורה בבית ספר באופקים כבר כמעט 25 שנה, מלמדת בעיקר כיתות א'-ב'.
הנחת// ארבעה ילדים. בר (29), "יש לה שתי בנות, אחת נולדה בתוך המלחמה", אדיר (25), שקד (23) ועילאי (11).
ראש מועצה// בסוף 2012, חודש וחצי לפני הבחירות המוניציפליות, החליט להתמודד לראשות מועצת שדות נגב. המועצה חולשת על שטחי צפון מערב הנגב, סמוך לרצועת עזה, ובה 16 יישובים. "התמודדתי מול ראש מועצה שכיהן כבר שלוש קדנציות. זה לא היה פשוט, אבל ניצחנו בפער של שלושה קולות. בבחירות שהיו אחרי זה, כבר לא היה מועמד שהתמודד נגדי".
החינוך בראש// "כשנכנסתי לתפקיד היה פה בית ספר מסוים שהיו בו אפס אחוזי זכאות לבגרות, השני היה על 60 אחוזים, והכול היה מקרטע. כולם ברחו מפה. בשלב מסוים הגיעה התפנית: החלפנו את צמרת בתי הספר, ופתאום הם עלו על המסלול על פי תוכנית האב שבנינו. בתחילת השנה הזאת זכינו בפרס חינוך ארצי, בפעם הראשונה בתולדות המועצה".
עוד דונם// הישג נוסף שהוא גאה בו הוא הקמת יישוב חדש בתחומי המועצה, "משהו ששמתי לעצמי כיעד אחרי צוק איתן. כמעט התייאשתי בדרך, כי להקים יישוב היום במדינת ישראל זה אחד הדברים הכי מסובכים שיש. היישוב ייקרא על שם חברנו אופיר ליבשטיין הי"ד, ראש מועצת שער הנגב שנהרג בקרבות בקיבוצו כפר עזה. עמדתי שם, פשוט הזלתי דמעות - לעמוד על רגבי עוטף עזה ולהגיד: אנחנו הולכים להקים יישוב חדש בארץ ישראל. תוך כדי הצרות שיש פה, רואים את נקודות האור. יישוב חדש של 500 משפחות בעוטף – זה חתיכת אירוע".
דור שרוט// "אנחנו גם קצת אשמים במה שקרה, כי אולי לא צעקנו מספיק, ונתנו לילדים שלנו לסבול 20 שנה משגרת חירום שבה אם אתה מקבל כמה טילים בחודש זה בסדר. אנשים פה פיתחו איזשהו אורח חיים שבו מחכים לסבב הבא. הכול סביב מיגון, תרגול, הכנות לחירום. זה גרם הרבה מאוד נזק נפשי לאנשים. מרכז החוסן פה עובד 24/7. גרמנו לדור שלם להיות דור שרוט שצריך לקבל טיפולים. הבן שלי קופץ כשאופנוע עובר בכביש".
בוחרים בקונספציה// "כשעמדנו ליד המכשול בזמנו עם מפקד האוגדה דאז, יהודה פוקס, והראו לנו את הגדר, זרקתי: נראה לי ששופל יכול להוריד את זה. אמרתי את זה כמובן בצחוק, וחשבתי לעצמי: בטח אתה לא מבין מה יש פה. הצבא הוא חזק וגדול ומתוחכם. מכרנו לתושבים את הקונספציה שמכרו לנו: שהגדר הזאת בלתי עבירה, עם סנסורים ורואה־יורה ופרימטר של 300 מטר שאף אחד לא ירצה להיכנס אליו".
מכבים את נורות האזהרה// בימים שלפני ראש השנה הוא קיבל מידע בקבוצות ווטסאפ פנימיות עם אמירות ברורות של חמאס: נגיע לכם אל הבתים; חכו, החגים האלה יהיו שחורים. "פניתי לצבא ושאלתי האם יש משהו, כי רציתי להיערך - להפעיל מוקד או להיות בכוננות בזמן החגים. השיח ששמענו היה בדיוק הפוך: 'הכפלנו את מספר הפועלים שנכנסים לעבוד. יש מידע מודיעיני שאומר בצורה מפורשת שחמאס לא מוכן לוותר על הדבר הזה ומחזיק את האנשים. הם מאוד מורתעים'. אחרי ראש השנה זה שוב הופיע בקבוצות, אבל כשדיברתי עם קצינים בכירים מאוד בצבא הם אמרו לי: אתה מתבלבל. אז אמרתי לעצמי: אני כנראה לא מבין כלום, הקבוצות האלה כנראה מקשקשות. כך גם אמרתי לתושבים: חבר'ה, הכול בסדר, בואו נמשיך כרגיל".
ללא מענה// המטחים הראשונים בשמחת תורה תפסו אותו בביתו. "המטח היה מעבר למה שאנחנו רגילים, אבל עדיין לא הבנתי שקורה פה משהו אחר. קפצתי למשרד, קראתי לראש מטה החירום שלי ופתחנו את החמ"ל. התקשרתי למפקד האוגדה, סגן מפקד האוגדה, מח"ט, סמח"ט, אלוף, סגן האלוף, פיקוד העורף - אף אחד לא ענה! נסעתי לכיוון צומת סעד כדי לנסות להבין מה קורה. ראיתי מרחוק מטחי יריות מטורפים וגופות על הכביש, עד שהרחיקו אותי משם וחזרתי ללשכה".
מלחמה// "ב־7:08 התקשר אליי מנהל המכינה בעלומים, איציק יבלונסקי, ועדכן שמתחיל קרב בתוך היישוב. ב־8:45 היה ירי חזק לכיוון היישובים שלנו, ארבע פגיעות בבתים במושב בית הגדי. טסתי לשם עם הצוותים שלנו. התברר בדיעבד שכיפת ברזל הייתה ריקה, לא הצליחו למלא אותה בגלל שהמחבלים כבשו את הבסיס. ואז כתב לי ראש מטה החירום: אל תתקרב למועצה, יש פה מחבלים. שוב ניסיתי להשיג את הצבא, אבל אף אחד לא ענה. הגיע כוח מג"ב לצומת סמוך למועצה והמחבלים ניסו לברוח. הרגו אותם ממש על הגדר - כמה עשרות מטרים מהמועצה. כנראה שהם ידעו לאן הם רוצים להגיע".
מלכודת מוות// לקראת הצהריים הגיעו קבוצות גדולות של נערים מהמסיבה, גם לסעד וגם לעלומים. "הם חיפשו מחסה מטילים וחנו בכניסה לעלומים, שם יש מיגוניות. המחבלים עמדו בשער הקיבוץ ופשוט טבחו בהם. היו שם כמה פצועים. ניסינו לחלץ אותם עם הרכב הממוגן, אני וראש המטה. היה שם אירוע גדול שיצאנו ממנו בנס. קשה לתאר את עוצמת האש שניתכה על הקיבוץ בדקות האלה, ואת הטילים וה־RPG שנורו מכל הכיוונים. אבל אף מחבל לא הצליח להיכנס לקיבוץ. כיתות הכוננות עמדו כחומה בצורה".
מתפנים// בסביבות שתיים בצהריים התחילו להגיע טנקים וכוחות גדולים יותר. "עד השעות האלה לא היה קשר עם הצבא. הכוחות שהגיעו לקיבוץ הגיעו מבחוץ". סעד ועלומים הם היישובים הראשונים שפונו ביום ראשון בצורה מסודרת. תושבי סעד נמצאים כיום באזור ים המלח, ותושבי עלומים בנתניה. שאר היישובים פונו אחרי ימים אחדים למקומות שונים ברחבי הארץ. "כבר לא היו מלונות מסודרים לקהילות, אז הקהילה התפצלה לכמה מקומות, שזה מאוד מקשה על התפעול השוטף שלה ועל הלכידות החברתית".
חצי־חצי// לא רק הקהילות נאלצו להתפצל אלא גם המועצה. "רק היישובים שנמצאים במרחק 7 קילומטר מהגדר פונו. יש שמונה יישובים שהם מחוץ לטווח 7 קילומטר, והם לא זכאים לכלום. הם לא נחשבים לעוטף עזה. חלקם חטפו לא פחות מהיישובים ב־7 קילומטר, כולל רחפנים ומחבלים שהגיעו לשער היישוב וירי רקטי. יושיביה, למשל, חוטפים עד היום את רעמי התותחים. כולם נמצאים בבתים שלהם כי אין להם ברירה. או גבעולים, שמצאנו בו מחבלים בחממות, והוא לא נחשב לעוטף עזה. גייסנו כמה מיליונים מהרבה אנשים טובים והוצאנו את התושבים לשבוע־שבועיים של הפוגה, כדי שיצליחו טיפה לנשום. אנחנו אפילו מכינים עתירה לבג"ץ על העניין הזה, להכניס את היישובים הללו פנימה, שיקבלו מענה כלשהו".
עתיד מעורפל// "יש הרבה ויכוחים סביב החזרה הביתה. עיקר הבעיה היא שלא מדברים איתנו. עד היום אף אחד לא עשה איתנו אפילו דיון אחד, אף אחד לא אמר: בואו נחשוב ביחד איך מחזירים את האנשים הביתה, מתי מחזירים אותם, באילו תנאים. הממשלה הוציאה שוב איזושהי החלטה בלי לדבר איתנו - הארכה עד 29.2, אבל מי שרוצה לחזור הביתה - יכול. מאוד מצער אותנו העניין הזה, אבל אנחנו מנסים לפעול בכל כוחנו".
*** מורשת קרב ***
ביטחון עכשיו// "מבחינת הצבא, מה שהיה עד שישה באוקטובר זה בסדר. לנו כתושבים, שישה באוקטובר זה לא בסדר. 20 שנה היינו תחת מטחי טילים ואמרנו: זה בסדר, מכילים, זה רק טיל, שניים, שלושה. אנחנו לא רוצים לחזור ליום הזה. הם לא מבינים שהאמון נשבר, כי כשהם אמרו את זה גם בשישה באוקטובר והאמנתי להם, ופתאום אני רואה בטלוויזיה מנהרות שנוסעות בהן מכוניות - איך אני יכול להאמין להם עוד פעם?"
תנו לצה"ל לנצח// "צריך לסיים את האירוע הזה בהסרת האיום, ייקח כמה זמן שייקח, אבל לא נראה לי שזה הכיוון שדוחפים אליו. אני רואה את הלחץ האמריקאי, את הסיפור של החטופים, את הצפון, שומע את האמירות, את החזרת האנשים הביתה. מתמרצים אותם לחזור הביתה במצב שאי אפשר לחיות פה. אי אפשר לישון פה בלילה. אני מקווה מאוד שהמלחמה הזאת לא תסתיים בכלום בסוף, כי שילמנו מחיר כבד מדי. אם יחזירו אותנו לשישה באוקטובר זה יגרום למשבר אמון גדולמאוד. חלק מהאנשים לא יחזרו לפה".
אור בתוך החושך// "ראיתי כוחות גדולים של עובדי מועצה, מנהלי בתי ספר, אנשים שפתאום יש להם הרבה כוחות, שלא נצמדו להוראות, לא התחבאו בחדרים. הם עבדו, הרימו ועזרו. פה האוכלוסיות מאוד חזקות, מאוד נחושות, מאוד מפרגנות, לא מתבכיינות. עושות הכול בשביל שיהיה טוב, לא רק ליישוב שלהם אלא לעם ישראל בכלל".
עם ישראל חי// "עם ישראל, לצערנו, יודע להתאחד במלחמות. אני רוצה לקוות שמה שקרה במלחמה הזאת ישאיר אותו מאוחד".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***
