זה לא אותו עולם שעזבנו לפני שלושה חודשים. זה לא אותו בית, יש בו כללים חדשים, יש בו דפוסי התנהגות ונורמות חדשות שנקנו כאן בלעדיך. הילדים גדלו, השתנו, משהו במלחמה הזאת ביגר אותם ברגע.

ואולי בעיקר משהו השתנה בנו,

פתאום הכל נראה זניח וקטן אל מול עוצמות הרוח ומסירות הנפש שפגשנו שם. נכון אסור לנו לשכוח, חלק לא קטן מהעוצמות האלה התחילו כאן, בעורף.

בבית שמתפלל לשלומך ובילדי הגנים שכבר יודעים את התפילה לשלום חיילי צה"ל בעל פה. הבית שדואג, שמפרגן, שמכין לך עוגות ועוגיות, מפרגן באוכל ביתי ושולח פינוקים ובתוך כל זה עוד מנסה להמשיך לשמור על שפיות וסדר ביום יום.

בשביל הבית הזה ובשביל עוד הרבה בתים ומשפחות יצאת להילחם. הם היו כאן בשבילך בלי ששמת לב בזמן שאתה היית שם בשבילם. גם הם לבשו מדים של מסירות והקרבה יחד איתך. תחפש אותם.

פשטנו את המדים שהפכו אותנו שלשה חודשים לחיילים, הפכו אותנו לרכוש צה"ל, הפכו אותנו להיות חפץ של מצווה ממש. לא רק חלק מאיתנו אלא הכל.

פתאום כולך שייך לדבר גדול, זה עוטף את כל האישיות שלך גם כשאתה 'רק' יושב בבסיס אבל בטח כשאתה נמצא עמוק בשדה הקרב. שלושה חדשים פשטנו את הרצונות הפרטיים שלנו ולבשנו מדים של כלל ישראל.

פשטנו את המדים שהראו לנו מה עיקר ומה טפל בחיים. משהו קטן לאכול, קופסת טונה או עוד חטיף אנרגיה או סתם חטיף, כוס קפה ועוגיית אוראו קטנה, או לחמניה עם ממרח רק לתת לגוף את מה שהוא צריך וזהו.

ישן על איזה מזרון עם שק שינה באיתור, נרדם ונמתח בעוד זווית חדשה בטנק, לא צריך יותר מזה.. זה באמת מספיק לך גם אם זה נחמד מידי פעם לקבל איזה מנת שווארמה או שניצל חם בבאגט. שלושה חודשים שהרגילו אותנו שוב לדבר על ערכים ולא על חומרנות ופינוקים.

פשטנו את המדים שלבשנו בחופזה כשרצנו אל התופת. לבשנו אותם כי ידענו שהגיע הזמן שלנו, דורות רבים שלחמו בשבילנו ועכשיו תורנו. כל האימונים הכינו אותנו ליום הזה. שבו נשים את עצמנו לרגע בצד ונלבש את המדים של העם המיוחד הזה.

כולנו עם אותו גוון חום זית ואותה אהבה גדולה לשורשים הגדולים שלנו. לבשנו אותם בלי היסוס ועם אחוזי התייצבות לא נתפסים. פשטנו את המדים והיום אנחנו לובשים אותם שוב. כי שמענו על עוד חבר בגדוד שנהרג. עוד הלוויה צבאית. עוד כבוד אחרון למשפחה שמהיום הפכה להיות חלק ממשפחת השכול והגבורה של עם ישראל. משפחה שבעבורה נדליק עוד נר ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

עוד מספר, עוד נשמה, עוד קדוש שיושב בשמים במקום שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. פשטנו את המדים, נתנו להם קצת לנוח. הם נחים, ובנו מתרוצצות המחשבות. חברים שלנו נלחמים בשדה הקרב ואנחנו כאן. בכל בוקר אנחנו רוצים ללבוש אותם שוב. הם סמל. סמל של גבורה עבורנו. סמל של מסירות נפש, סמל של הקרבה וכן, גם של נקמה.

לא נקמה חיצונית. נקמה אמיתית על מה שפגעו בנו, זלזלו בכבוד הלאומי שלנו, חטפו והשפילו, פגעו וחללו את הבנות שלנו, כבוד עם ישראל וכבוד ד' שמתחלל בגויים.

פשטנו את המדים אבל איך אפשר שלא לרוץ ולעלות על סרבל ונומקס? מה?! המשימה הושלמה? הבסנו את הרשעות הארורה והזדונית של חמאס? החזרנו את האחים והאחיות שלנו הבייתה ?! מי יעשה את זה אם לא אנחנו. גם אם קשה ואנחנו מותשים. 100 ימים בלי אור יום בתוך מנהרות, תחת עינוי וסבל הם לא מתישים ומפרקים ?!

ננוח קצת ונשוב אלי קרב כי זו המחוייבות שלנו לעם ישראל, לאחים שלנו, לארץ ישראל ולכבוד ד' המחולל בגויים. פשטתי את כותנתי מיד אלבשנה.