להיכן נעלמו הרגשות העזים משמחת תורה?

כבר מאה ימים עברו מאז הטבח של שמחת תורה. מאה ימים זהו זמן מספיק בשביל שהלב יחזור לדופק סדיר, ואפילו הזכרון כבר יתחיל להיות פחות חד ומאיים.

לאחר תקופה זו, יש את אלו שכבר מתעייפים ורוצים רק שקט, אך יש שעדיין נמצאים בשיא כוחם ומרצם להמשיך ולהתמסר לכל משימה שנצרכת. מה מבדיל בין אלו לאלו? מה נותן כח לאדם להמשיך לאורך זמן מבלי להשחק?

כוחות שונים ומגוונים קיימים באדם, האישיות השלמה היא זו המורכבת בצורה מאוזנת מכוחות אלו. כאשר משווים בין השכל והרגש, יש בכל אחד מהשניים יתרון וחסרון. היתרון של הרגש הוא בהיותו חם, מתלהב וקרוב לאדם. אך החסרון של הרגש בהיותו משתנה והפכפך. לעומתו השכל יש בו את החסרון שהוא קר ומרוחק, אך יתרון גדול יש בו בהיותו יציב וקבוע. כאשר אנחנו מבינים משהו בשכלנו, ובפרט בהיותו מבוסס על הגיון ומקורות, אזי כל רוחות שבעולם לא יוכלו להסיט אותנו מהבנה זו.

בפרשתנו קראנו אודות ההכנות האחרונות של עם ישראל לצאת ממצרים. אם נעצום עינים ונדמיין את התחושה בעם, יש להניח שהתחושה מרוממת עד למאד. והנה דוקא בשעות אלו משה רבינו בוחר לדבר עם ישראל בעניין פחות סימפטי- "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם": כולנו זוכרים מהגדה של פסח, שמדובר בשאלת הרשע. וכי משה רבינו לא יכול היה להביא את אחד הבנים היותר נעימים. נראה לי, שמשה רבינו רומז לעם שעליהם לדעת שההתרגשות הגואה כעת לקראת היציאה, סופה לדעוך. עד כדי כך, שעוד יבוא דור שישאל בבוז ובהוצאת עצמו מן הכלל. ומה הפתרון לכך, כיצד שומרים על העוצמות המתפרצות כעת? שני מילים- 'והגדת לבנך'. חוויה ורגש מרוממים ככל שיהיו אין להם קיום לטווח ארוך ללא לימוד והעמקה שכלית.

ובחזרה אלינו. אם נשאר ברגשי הנקמה והזעזוע הראשוניים, ככל שהזמן יעבור כך רגשות אלו יטשטשו, ואז אנו עלולים למצוא את עצמנו בחזרה באותה נקודה בה היינו בערב שמחת תורה. אין קיום לרגשות ללא ביסוס הגיוני ושכלי.

מי ששינה את דעתו בעקבות הפרץ הרגשי, ולא טרח להעמיק ולברר את הדברים, ימצא עצמו חוזר במוקדם או במאוחר לאותם דפוסי חשיבה בהם היה מורגל. רק אם נעמיק בסוגיות אלו ונלמד אותם מהמקורות, רק אם נבסס את ההבנה שלנו בענינים של עם ישראל, גאולת ישראל, ארץ ישראל ועוד, יהיו לנו הכוחות לעמוד במשימות לאורך זמן. 'הוי כל צמא לכו למים'- ואין מים אלא תורה.