דברי הראשון לציון בנושא הגיוס ועזיבת הארץ, עוררו צער וסערה בלב רבים. נוצרו חששות למרירות וחילול השם וכעס על נושאי תורה ומתוך כך ביזוי התורה עצמה. אי אפשר שלא להתייחס.
ראשית אפתח בדברי הרב צבי יהודה זצ"ל : " כבוד לכל תלמיד חכם, גם אם דבריו בהלכות ציבור צריכים בירור".
אנסה בע"ה, לעסוק בבירור עם הקפדה על דברי הרצ"יה .
ראשית יש לומר אחר בקשת המחילה, כי יש כאן טעות בדבר משנה. מספר מקורות יש העוסקים בזכויותיהם של לומדי תורה, הבאים להקל עליהם לעסוק בלימודם. בשום מקום לא נזכר שהם פטורים ממלחמת מצווה שהיא " עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם". יתר על כן, גם הלוויים עצמם אינם פטורים ממלחמת מצוה.
הנה: בניהו בן יהוידע, מגיבורי דוד. כך בשמואל ב' כ"ג: "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חי חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג:".
ועל כך, ברכות דף יח עמוד ב: רב פעלים מקבצאל - שריבה וקבץ פועלים לתורה; והוא הכה את שני אראל מואב - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני; ועל זה כותב רד"ק (פרשן מלפני 800 שנה): ואעפ"י שהיה בניהו כהן,( דבה" א כז) ואסור להיטמא למתים, להילחם באויבי ה' הוא מצוה, וכשציוה הקב"ה להלחם בשבעה גויים ובשאר האומות המצרות לישראל, לא חילק בין כהנים לישראל.
כיצד בונים את פטור לומדי הישיבות על הפטור כביכול של הלויים, כשהלויים עצמם אינם פטורים ממלחמת מיצוה?
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה י תלמידי חכמים אינם ו יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ,,,,,
האם לא כאן המקום לומר שהם פטורים מלצאת למלחמה? וכן הוא כותב בהלכות מלכים פרק ז' ש"במלחמת מצווה הכול יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". כיצד נותן הרמב"ם מקום לטעות, ואינו מזכיר שלויים ולומדי תורה אינם יוצאים?
כיצד נהגו בעבר? בפרשת "מטות" אנו קוראים על בקשת בני גד ובני ראובן שלא לעבור למערב הירדן ולהישאר בארצות המרעה שבמזרח. משה זועק נגדם ושואל: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? הוא נושא כנגדם את אחד מנאומי התוכחה הקשים בתורה, ומכנה אותם "תרבות אנשים חטאים". את אי ההצטרפות למלחמה הוא מגדיר במילים "כי תשובון מאחריו" " ושיחתם לכל העם הזה". מה קרה? "אור החיים " מפרש שהם באו בטענה "אמונית". הלוא הניצחון על סיחון ועוג נחשב כניסי ומופלא. אין כל ספק שיד ה' הייתה בדבר. וכאשר יש עזרת שמיים, הם אומרים, אזי מה משנה מספר הלוחמים? "אל תעבירנו את הירדן" בקשו.
ומפרש אור החיים את כעסו של משה: "אמת כי ה' הוא הנלחם להם, אבל על כל פנים צריכים להזדמן למלחמה".
את הדרישה להתנחל ממזרח לירדן מציגים בני גד ובני ראובן. בתום המשא ומתן איתם, מצרף אליהם משה גם את חצי שבט מנשה, אשר לא בקש דבר.
ההסבר לכך נמצא בפירוש הנצי"ב מוולוז'ין: וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד. העמק דבר דברי ג' טז: " ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כח התורה מעט... השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם.
ומה קורה בהמשך: יהושע פרק ד (יב) וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה. הנה גם העוסקים בתורה משתתפים בכיבוש הארץ.
בעל הטורים כותב: דברים סוף פרשת שופטים: "כי תעשה הישר. וסמיך ליה כי תצא למלחמה. שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים". וכן כתב בדברים פרק יב כח: "לומר שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים שעושים הטוב והישר”.
היציאה למלחמה נחשבת אצלנו כאחד הקשרים האציליים ביותר בין יהודי לאלוקיו. כפי דברי דבורה הנביאה: "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְקֹוָק לְעֶזְרַת יְקֹוָק בַּגִּבּוֹרִים". קשה, האם ה' צריך עזרה? ומפרש רש"י: "לעזרת ה' - כביכול שמי שהוא עוזר את ישראל כעוזר את השכינה". שופטים ה.
למלחמת דבורה וברק בסיסרא, נקראו רק בני זבולון ונפתלי. למרות זאת, מפזרת דבורה הנביאה שבחים רבים לאלה אשר באו, ומגנה את אלה שלא באו ולועגת להם, על אף שלא נקראו. ואומר על כך אברבנאל: " ועם היות שציוה הא- ל יתברך שיקח בני זבולון ומבני נפתלי, היתה דבורה מתרעמת על שלא באו אותם שבטים מעצמם לעזרת ה' ".
לאורך המסופר בתולדות ישראל, הייתה הלחימה וגדלות בתורה קשורות יחד. מושיע ישראל בזמנו, הלוחם עתניאל בן קנז, נחשב לגדול בתורה בדורו. אבישי בן צרויה ה"לוחם הקשוח" נחשב כ"שקול כנגד רובה של סנהדרין". ברכות סב: את גדולתו בתורה של הלוחם בניהו בן יהוידע כבר היצגנו.
בשנת תש"ח, נשקפה סכנת כליה על היישוב בארץ. שלושה מן הנחשבים ביותר בקרב גדולי התורה בארץ, התייחסו לעניין. החזון איש, רבי איסר זלמן מלצר, ורבי צבי פסח פרנק. איש מהם לא טען שלומדי תורה פטורים מלהילחם מעצם היותם כאלה.
שנים אחדות אחר קום המדינה, הוערמו קשיים סביב פטור בני הישיבות מגיוס. הלכו אחדים מהם אל רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ובקשו שיפעל באמצעות הרב הרצוג זצ"ל להשפיע על בן גוריון.
הרהר רבי איסר זלמן שעה קלה והשיב כך:"השולחן ערוך פוסק, שעכו"ם שצרו על עיירות ישראל , בעיר הסמוכה לספר, אפילו על עסקי קש ותבן מחללין עליהם שבת, אפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא"(או"ח שכט וברמ"א). מהאי טעמא, במצב שאנחנו שרויים בו בעת הזו, עלינו לכאורה להתגייס לצבא לגונן על שארית הפליטה. אלא שרבי אברהם ישעיהו ואני, נתיישבנו והכרענו בדעתנו דעת תורה, שבתקופה הזו יש הכרח גמור בביסוס עולם התורה...ועת לעשות לה' והרי זה ענין המסור לגדולי התורה”. (מתוך אתר "דעת תורה".) תלמידי הישיבות באו לתבוע את "זכותם", ונענו שזו אחריותם של ראשי הישיבות ולא שלהם.
בתש"ח יצאו ראשי ישיבות בקריאה לתלמידיהם שלא להתייצב לצבא. הרב זווין, מגדולי הדור, יצא כנגדם בשאלה "זאת מאין לכם" והפריך את כל טענותיהם.
הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, רבה של ירושלים, התנגד לעמדתו וכתב :" וכן ההוכחות שמביא אחד הרבנים, כי בני תורה ובני הישיבות מחויבים ללכת לצבא- ... כד נעיין ונראה ההפרש שבין הצבא של היום להצבא של הקדמונים.....וידוע שרוב הנכנסים לצבא מהיראים ושלמים יוצאים עקודים ונקודים אין בהם מתום " . "חוב קדוש הוא לדרוש שבני הישיבות ישתחררו מעבודה זו כדי שיהיו בישראל לומדי תורה".(מבוא לספר התורה והמדינה של הרב אליעזר ולדנברג) . לו סבר הרב פרנק זצ"ל שבני תורה פטורים מעצם הדין, לא היה נזקק לטעם המבייש הזה. כבר אי אפשר לסמוך על בני תורה שיעמדו מול הנחשול העכור של ההווי החילוני?
והנה, הבדיעבד של תש"ח, הפך למין "לכתחילה" כזה שאי אפשר להשיג עליו, וזו טעות גמורה. לפעמים גם תלמידי חכמים גדולים נסחפים אחר טעויות.
בשנים הראשונות לקום המדינה, כתב הרב יהודה עמיטל זצ"ל, תלמיד ישיבת חברון, את הדברים הבאים: "ובאשר עניני אמונות ודעות בכלל, וסדרי גאולה ומהלכי השגחה בפרט, אינם מבוארים בדרך כלל בהוויות דאביי ורבא, ומשום כך גם לרוב, הכרעותיהם וקביעותיהם של גדולי התורה בעניינים אלה בדור האחרון, יסודם היה בעיקר באינטואיציה ורגש, והיו מבוססים יותר על דעה עצמית, מאשר על בירורי מקורות קדומים - הרי דעותיו וקביעותיו של הרב קוק זצ"ל באו מתוך שליטה מוחלטת במקורות המתאימים... לימים שב הרב עמיטל וכלל דברים אלו בספרו "המעלות ממעמקים".
כך גם מתבטא הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד בספרו "אם הבנים שמחה" על ההיסחפות אחר הלך רוח חרדי ללא בחינה מספקת: " ואודה על האמת, ואזכיר את חטאי, שגם בעיני היה לנמאס מפעל הזה של בנין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה מנהיגי חרדים סתם, ונשרש בליבי ...כי הייתי טרוד בגרסא..
אין עוד מצווה שנביא מכריז עליה שהיא "עזרת השם", כפי שמכריזה דבורה הנביאה על היציאה למלחמה. איך אפשר להתעלם ממצוה חשובה זו.
ניתן להצביע היום על תלמידי חכמים מובהקים ביניהם רבנים , דיינים וראשי ישיבות שלקחו חלק במלחמות ישראל, אחר שנעשו "מלומדי מלחמה".
משה אומר ליהושע: בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק. ואומר רשי: אנשים – צדיקים. הם הראשונים לצאת.