בעוד מספר ימים נציין כולנו 76 שנות תקומה למדינת ישראל. 79 שנים אחרי סיום המלחמה הנוראית ההיא. והשנה אירועי זיכרון והעצמאות לא יהיו כבכל השונים הקודמות לזו, אחרי שאולי חשבנו שראינו, שמענו, פגשנו הכל, הגיע ה-7 באוקטובר.

יום נוראי, קשה, עצוב, מטלטל ומזעזע שעדיין מלווה אותנו, כבר למעלה מ-200 ימים שאנחנו בתוך מציאות שקשה בה לנשום, מציאות כואבת ובלתי נתפסת.

את אירועי הזיכרון, כבכל שנה יפתח יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובלתי נמנע שלא לחשוב על כל המושגים וההגדרות המלווים אותנו כחלק מזיכרון השואה הנוראית, מתערבבים יחד עם אירועי אוקטובר האחרון, ההשוואות והתחושות, תיאור המציאות, הרבה מזה הרגיש, ואולי עדיין, דומה מדי.

כשלרגע עוצרים ומסתכלים על ניצולי השואה, שעוד איתנו היום, ונותנים להם מקום לדבר ולשתף, חוזרים איתם לימים שהם עברו אז, שנים רבות של מלחמה קשה וארוכה, מחנות ריכוז, עבודה, והשמדה, עינויים קשים והתעללות ארוכות שנים, אובדן ואבל על 6 מיליון שנרצחו, מתעוררת בי שוב אותה הידיעה וההבנה שהולכת איתי כל חיי הבוגרים - אסור לשכוח. את מה שהיה. את מה שקרה. את מי שנרצח ובעיקר אסור לנו לשכוח את מי שעוד כאן.

אסור שנשכח את אחרוני ניצולי השואה, אלו שעלו לישראל אחרי התופת והקימו פה את המדינה, שהפכו מקורבנות למייסדים, שלמרות הכל הקימו משפחות וקהילות, שהביאו איתם רוח חדשה ותשוקה, שהוכיחו כי את החוסן שלהם אי אפשר לשבור.

יש איתנו ניצולי שואה שבעקבות אירועי ה-7 באוקטובר הטראומה מהמלחמה ההיא חזרה אליהם ומצבם הנפשי התערער, ניצולי שואה שאיבדו בני משפחה בטבח הנורא, וכאלו ששכלו נכדים במהלך הלחימה בעזה, ובעיקר ניצולי שואה שהפכו שוב לניצולים מאירועי השבת השחורה ולפליטים בארצם, ולמרות כל אלו, רוחם לא נשברת ותשוקתם לחיים קיימת והכוח אותו הם מביאים איתם לכל אחד מאיתנו, הם השראה גדולה ומקור לחיזוק וקבלת אנרגיות, וגם נותנים לנו פרופורציות לחיים.

דווקא בימים הקשים האלה, בהם הכל כואב ועצוב, וכולנו עם משפחות החטופים והנופלים, עם פצועי המלחמה, עם המפונים שטרם חזרו לביתם, חשוב שנזכור שניצולי השואה, עדיין איתנו כאן וזקוקים לנו, לכולנו. לאוזן קשבת, לחיבוק חם, למילה טובה על הגיבורים שהם, על התקומה שלהם שהביאה אותנו למדינה. הם פה, חיים בינינו, מזדקנים מאוד, והשנים שעוד יהיו איתנו לא רבות. זהו דור הולך ונעלם. דור שחשוב שיזכה בשנים האלה לעוד קצת חום וחמלה, לעוד הוקרה, לעוד אזרחים במדינה שפשוט יגידו להם תודה.

נפוליאון אמר "עם שאין לו עבר, אין לו עתיד". ניצולי השואה הם התזכורת שלנו מאיפה באנו ואת מה שאסור לנו לעולם לשכוח. הם בסיס קיומנו, כשטוב וכשפחות טוב. וגם אם הכל חנוק וקשה לנו עכשיו, והקשב שלנו מוקצה כרגע למתרחש במציאות שסובבת אותנו, ניצולי השואה איתנו 365 ימים בשנה, ובכל 76 השנים האחרונות של תקומת המדינה, ולא רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בואו נהיה שם עבורם, איתם. זה חשוב להם, זה חשוב לנו כחברה.

הכותבת היא מנהלת המחלקה להתנדבות וקהילה בקרן לרווחת נפגעי השואה.