במבצע "הקפות" של גוש אמונים במוצאי שמחת תורה תשל"ה הצלחנו להכניס קבוצות גדולות של פעילים לכעשר נקודות ביו"ש עד שבא הצבא ופינה אותנו. בואדי קלט פגשנו קבוצות בראשות הרב לוינגר, חנן פורת ודוד עמית ויחד הגענו ברגל ליריחו.
בעת הפינוי פנה אלינו קצין צה"ל בדברי תוכחה על שאנחנו מפריעים לצה"ל שיש לו משימות חשובות בשטח ובגללנו הוא צריך להקדיש כוחות לשטויות שלנו. העיתונאי טדי פרויס כתב אז ב'דבר' שחבל לטרטר את כוחות צה"ל כי המתנחלים ממילא באו רק לעשות כותרות בעיתון ואחרי יום הם היו חוזרים בעצמם הביתה.
זכרון אחר מאותה תקופה: כשנתיים או שלוש אחר כך נסעתי בערב באוטובוס מטבריה לירושלים דרך הבקעה. לידי ישבו שני חרדים שדיברו ביידיש ולא כל כך הבנתי מה הם מדברים. פתאום כשעברנו ליד מישור אדומים, אחת הנקודות הראשונות שהצלחנו להיאחז בהן (העיר מעלה אדומים וכל הישובים לאורך הציר עדיין לא נולדו ועל הקניון הגדול והמפואר בארץ שיוקם שם במאה ה-21 אי אפשר היה לחלום), אומר אחד משני שכניי לחברו: "ווס איז דוס די ליכטן דורטן?" (מה זה האורות שמה), וההוא מניף את ידו בביטול: "אה, דאס איז די משיגענע גוש אמונים!".
אז מסתבר שהקב"ה עובד עם המשוגעים לדבר. ולא המתנחלים הם שמפריעים לצבא אלא הצבא הוא זה שנשען על המתנחלים (ולעתים לא רחוקות גם נשלח לצערנו על ידי בכיריו השטופים באמונות הבל להרוס למתנחלים). באזורי הישובים ביהודה ושומרון הצבא שוכן לבטח ועוסק בפעולות שיטור, ובין סיור לסיור נהנה מבתים פתוחים לכוחות הבטחון בכניסות ליישובים. אנשי החוות והגבעות שפורחות בשנים האחרונות הם שמצילים את השטח ומחזקים את הבטחון.
כשעם ישראל ניסה את השיטה של צבא בלי יישובים פעם אחר פעם ברצועת בטחון בצפון, קברנו בכל יום חיילים שנפגעו ממטענים, עד ש'ארבע אמהות' ואהוד ברק הניסו אותנו משם בבזיון ובהפקרת ידידים ונשק. בעזה היתה ממשלת שרון קיצונית יותר. גדר גבוהה ומכשול תת-קרקעי, "אנחנו כאן והם שם ושלום על ישראל". התוצאה ידועה.
כעת עם ישראל חוזר לצערנו על הנסיון שחווינו ברצועת הבטחון בדרום מדינת לבנון בימי אהוד ברק. אבל המוחים והמשחיתים והמובילים לתבוסה שבישראל נתלים הפעם בחטופים ולא בהרוגים, כנראה מפני שרוב ההרוגים אינם מהמחוזות שלהם. זה לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת, אבל זאת האמת. את האבדות שבימים האחרונים הצטברו במספר רב במיוחד, סופגים בראש ובראשונה הדתיים והמסורתיים והמתנחלים, אלה שהתחננו באלף עצרות בכיכר בתל אביב "אל תתנו להם רובים", שהפגינו בנימוס רב מידיי עם סרטים כתומים בימית, ואחר כך בגוש קטיף ובצפון השומרון, הם משלמים את מחיר הזיות השלום וההיפרדות שלא היו שותפים להם לרגע אחד.
המגורשים של לפני 19 שנה שהזהירו מפני מה שבבהירות עומד לקרות ובוגרי מכינת עלי הם עמוד השדרה של המפקדים והחיילים שבשטח. מהשטח עולה מנגינה הפוכה מתפיסתם של שר הבטחון ודובר צה"ל המופיעים באולפנים בפנים עגומות, וממשיכים להאמין ב'אינטרסים' וב'הכלה' ו'מניעת הסלמה' ובצבא מוסרי כביכול המסכן את אנשיו ומשלם מחיר דמים כדי לא לפגוע ב'בלתי מעורבים'. ברשתות המשקפות את השטח אתה פוגש את הלוחמים הרוקדים ורצים בשמחה אל תוך האיזור המסוכן, הנושאים ברמה את שם ה', הקוראים "שמע ישראל" ו "ה' הוא האלוקים" ותוקעים בשופרות לפני כל כניסה למשימה בעזה.
בתחילה ניסו בפיקוד הצבא לעצור ולהרחיק את כורזי שמע ישראל, אבל הגיע רגע שזה כבר לא אפשרי אם רוצים שיהיו לוחמים בשטח. אמהות הנופלים מדברות בצורה מעוררת השראה על נצחון ועל אחדות, אבל מן הצד השני המפלג והתוקפני אין אחדות ולא שום קריאה לאחדות. את אלו שראו את המציאות ללא כחל וסרק הם מעיזים לכנות 'משיחיים' ו'הזויים' ו'מטורללים' ואינם אלא פוסלים במומם שלהם. והנושאים בעול אינם מתלוננים, וכמו עבד ה' בישעיהו נ"ג "חליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם", הם בראש המסכנים את נפשם ומשלמים מחיר בגלל הזיות שהם ניסו בכל כוחם למנוע.
מה עכשיו? אחרי מה שעם ישראל הביא על עצמו בשמיני עצרת, אחרי הסתר הפנים, אחרי המכות הנאמנות שזכינו להכות באויב לפני שהתחלנו לדשדש, אסור להסכים לשום דבר שהוא פחות מניצחון מוחלט. יש רק שתי אפשרויות: או שהאויב יעזוב ואנחנו נבוא במקומו, או שהוא ישב בשטח והגליל יחרב והעוטף יישום. כמה מגוחכים הדיבורים על 'חמולות' ופלסטינים 'מתונים' או קטרים או 'כוחות בינלאומיים' שכבר ניסינו בעבר. קול ה' קורא לנו. הקב"ה יצר מציאות שאי אפשר לצאת ממנה אלא בהתנערות למציאות חדשה.
ב-1947 היתה בארץ מציאות קשה. הערבים פרעו פרעות, והיישוב העברי הקטן היה מפוצל ומסובך לא פחות מהיום. אילו אמר אז מישהו שבקרוב אשדוד ואשקלון ויבנה ובית שאן וצפת יהיו ערים יהודיות, היו מאשפזים אותו. זה היה דמיוני לגמרי, אבל זה קרה, כי זה תואם את התוכניות של הקב"ה, שעליהם סיכם עם אברהם יצחק ויעקב.
הקב"ה לא עובד לבד, הוא זקוק לשותפים מסורים. במלחמת השחרור נמצאו הרבה שותפים כאלה, ובראש המדינה שבדרך עמד ברגע המכריע מנהיג כבן-גוריון הקשוב לקול ההיסטוריה, וכך מתוך מלחמה בלתי אפשרית עם צבאות גדולים וחזקים פי כמה, בוטלו גבולות החלוקה, עם ישראל כבש ויישב והביא מכל העולם עולים בכמות כפולה מאוכלוסייתו הקודמת, שהחיו את הנגב והגליל.
התפתחות כזאת צריכה לקרות כעת. וכעת זה מוטל עלינו, הדתיים והמסורתיים והמתנחלים, שלא נשבו בכזבי האמונות שנשברו בקול רעש גדול בשמיני עצרת, שגם עכשיו נושאים את האלונקה על כתפיהם, שבשבילם 'כיבוש' היא לא מילה גסה. מנהיגי הציבור הזה הודרו מקבינט המלחמה והסכימו לכך מתוך הבנה של האם האמיתית "תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו".
הממשלה ונתניהו שעומד בצורה מעוררת כבוד מול לחצים מבחוץ ובעיקר מבפנים, לא מסוגלים לחולל את השינוי, אבל כשזה יבוא מלמטה, מהשטח, מהלוחמים, ואם יהיה צורך גם באיום להפלת ממשלה, זה יפגוש את הנקודה הפנימית האמיתית שלהם. נאמץ את כל הכוחות לגרש אויב וליישב את כל מה שכבשנו ונכבוש, "שכם אחד לעזרת העם" (ביאליק), "לעזרת ה' בגבורים" (שירת דבורה).