החקיקה ביום רביעי האחרון במליאת הכנסת התנהלה כסדרה, וטוב שכך. טוב יותר היה אם גם ביום שני היתה החקיקה מתנהלת כסדרה, כולל הצבעה פה אחד על החוק של ח"כ ארז מלול מש"ס, שבסך-הכל מבקש להסדיר את משכורתם של עובדי ציבור נאמנים, רבנים ובלניות, שעושים עבודת-קודש, ובכל זאת נמצאים בתחתית שרשרת-השכר בישראל, לגמרי שלא בצדק.
"החוק הזה הוא חוק טוב" – כתב ח"כ מתן כהנא חבר האופוזיציה, שהצר על שלא הספיק לחוקק אותו כשר הדתות בכנסת הקודמת – "הוא לא מוסיף תקציב למשרד הדתות, הוא מאפשר לשלם משכורות לעובדים שממש מגיע להם". אבל גם אם היה זה חוק לא-הכי-טוב, נכון היה להצביע בעדו, במקום לייצר קרעים בתוך הקואליציה, ולסכן את המשך קיומה.
למה בעצם? למה נכון לחברי קואליציה להצביע גם בעד חוקים שהם לא מאה אחוז מסכימים אתם? פשוט, כי אחרת אין קואליציה. זו כל משמעותה של קואליציה: "התחברות של אנשים או גופים בעלי דעות שונות לשם השגת מטרה משותפת" – כך על פי המילון, וכך במציאות. ברור מראש שיש דעות שונות, ושצריך להתגמש אלה לקראת אלה, לשם המטרה המשותפת. ברור גם שהכי קל למצוא את חילוקי הדעות, ואת ההבדלים במטרות. אין קל מזה, אחרת לא היתה הקואליציה מורכבת ממפלגות שונות. אם נתחיל להדגיש את ההבדלים בינינו, קל מאד יהיה לפרום ולקרוע את הקואליציה מבפנים, וקשה, אולי בלתי אפשרי, יהיה לאחות את הקרעים.
קואליציה דורשת התחשבות והבלגה, ראיית האחר והבנת צרכיו, בצד התבוננות תמידית ב"מטרה המשותפת", הבנת ערכה, הצבת העיקר אל מול הטפל, והבלגה על המחירים שיש לשלם עבור העיקר הזה. כמובן, שעדיף לעשות כל זאת לא בחריקת-שיניים אלא בכבוד הדדי, ברוח טובה, ובעיקר בעין טובה. רוח טובה ועין טובה הן מתכון-מנצח לחיזוק שותפויות מכל הסוגים, כל אחד מאתנו מכיר זאת מחייו האישיים, המשפחתיים והמקצועיים, אז ודאי שהמתכון הזה נכון גם לחיים הציבוריים. אפשר וצריך להתווכח, לעמוד על דעתנו, ולנסות למשוך את כלל מרכיבי הקואליציה להסכים יותר לכיוונים הרצויים לנו והחשובים בעינינו, אבל כל זאת, כמו בפרשת השבוע, בדיבור ולא בהכאה, ברוח טובה, מתוך הכרת חלקנו-היחסי בתוך הפאזל המורכב, ובלי לאבד לרגע את הפוקוס על "המטרה המשותפת", לבל תישמט או תיפגע, חלילה.
ומהי אותה "מטרה משותפת" בקואליציה שלנו? ובכן, במקרה שלנו היא השתנתה במהלך הדרך. הקואליציה שלנו קמה כדי לשאת על כתפיה ממשלת ימין. המותג "ימין על מלא" אף יצר אצל חלקים בציבור ציפיות גבוהות מאד, המתעלמות מכך שמדובר ב... קואליציה, שלא כל מרכיביה תמימי-דעים בכל נושא, או "ימניים" באותה מידה. אלא שעל המטרות המשותפות הראשוניות שלנו נוספו, לאחר טבח שמחת-תורה (השביעי באוקטובר) מטרות המלחמה, והן נוספו כמטרת-על, גדולה ורבת-חשיבות לעין ערוך.
מטרות המלחמה הוגדרו על ידי הממשלה, ולמען האמת, זה כשלעצמו אירוע מכונן. מעולם בכל שמונה-עשרה השנים מאז נטשה מדינת ישראל את רצועת עזה, מעולם לא הוגדרו מטרות לאף אחת מהמערכות הצבאיות שניהלנו שם. הפעם – הגדרנו ואף העלינו על הכתב מטרות ברורות וקריטיות: השמדת היכולות הצבאיות, השלטוניות והארגוניות של חמאס, הסרת כל איום מעזה כלפי ישראל לשנים רבות, יצירת אזור-חיץ בין עזה לישראל, ויצירת תנאים להשבת החטופים. אלה לא רק מטרות המלחמה, שאותן חייבים להשיג, ולוודא שבשום אופן לא יפוספסו או ימוסמסו. אלא גם מטרות-העל של הקואליציה שלנו, והחוזה שבינינו ובין החיילים, ומשפחותיהם. בשמן שלחנו מאות אלפי אנשים לקרב, חלקם לא שבו, וכולם מצפים מאתנו, בצדק, לעמוד באותן מטרות, ולוודא שלא שלחנו אותם ל"עוד סבב".
נכון, לא כל מה שמתבצע במלחמה נראה לנו ראוי, ולא מעטים הצעדים שנראים לנו שגויים. עלינו לעמוד על המשמר כל יום וכל דקה, ובדרך כלל זה לא קל, אם לא נמצאים בחדרים הכי-פנימיים של ניהולה. לא קל, וגם לא הוגן, לנוכח ההיקף הלא-יאומן ממש של בני הציונות הדתית שנלחמים, וגם נופלים ונפצעים בה. אנחנו משקיעים ומושקעים מאד במאמץ להשפיע על פעילות צה"ל וכחות הבטחון בכל החזיתות כולן, מצליחים לא-מעט, וגם לא-מעט לא מצליחים. זה קשה ומטריד ולא נותן מנוח. ועדין, כל עוד העיקר נשמר, כל עוד היעדים שקבענו למלחמה לא מושלכים ולא נרמסים – חובה עלינו להמשיך. מטרות המלחמה הן לא רק מטרות-העל של הקואליציה שלנו, הן גם מטרות היסטוריות לעתיד מדינת ישראל, ולמענן אנחנו חייבים להתגבר גם על מחלוקות, וגם על שאיפות אחרות שהן ודאי חשובות, אבל הן טפלות למטרות המלחמה. עלינו להתרכז בעיקר, כי אם חלילה ניכשל, נהיה אשמים במחדל היסטורי שאין כדוגמתו.
כי הסכנה – קיימת. מפליא ומחריד כאחד לצפות במחזה האבסורד, בו, במקביל לפרסום תחקירי השביעי באוקטובר, יש מי שמבשלים לנו את השביעי באוקטובר הבא, רק בעוצמות הרבה יותר מסוכנות. לא קשה לתאר מה יהיה עתיד המלחמה (או האין-מלחמה) בעזה ובחזיתות אחרות, רגע אחרי שהקואליציה אכן תיקרע ותתמוטט, והיועמ"שית תוציא הנחיה לפיה הממשלה לא רשאית לנווט עוד את המלחמה, ורק הדרג המקצועי ימשיך לנהל אותה עד שתקום ממשלה חדשה. את האמת הפשוטה והמרה הזו, שאסור ללכת לבחירות תוך כדי המלחמה, מבינים אפילו אנשי הימין שהצטרפו לקבוצות-פעילות הדורשות בחירות. גם הם אומרים: אחרי המלחמה. כי אמנם, המעמד המוגבל-מאד של "ממשלת מעבר" שמור במדינתנו לממשלות ימין בלבד, ממשלת בנט-לפיד-עבאס לא נדרשה לו, כזכור, אבל אין ספק שזו תהיה מנת חלקנו רגע אחרי שמי-מאתנו יחליט שהוא מפרק.
ובעצם, גם להחליט לא צריך. קואליציות מתפרקות ומתרסקות לא תמיד בגלל שמישהו "החליט" לפרק אותן. פשוט משום שלא מתחזקים אותן, לא מתחשבים מספיק במפלגות החברות בהן, לא רגישים מספיק למה שעלול לקרוע אותן, ולא מונעים את הידרדרותן. ברגע שעגלת-הקואליציה מתחילה להידרדר במדרון, חיש-קל ההידרדרות צוברת תאוצה, ששום מאסה קריטית לא תצליח לעצור בעדה. כך נראית דרך לגיהינום, שכולה רצופה בכוונות טובות. במקרה שלנו, היום, הגיהינום יהיה מנת-חלקה של מדינת ישראל כולה, כי הוא יתבטא בכישלון המלחמה, בתבוסה איומה, ובצהלות שמחה של סינוואר ונסראללה גם יחד, חלילה.
"ותקצר נפש העם בדרך" – רגע לפני הכניסה לארץ, אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, שוב נכשל העם ושוב הוא נענש. ומהו כשלונו? "קצרה נפשם בעינוי הדרך" – מסביר רש"י, ומרחיב: "כל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון "קיצור נפש", כאדם שהטורח בא עליו, ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער... שאין יכול לסובלו, שאין הדעת סובלתו". בהרחבה רבה מתאר לנו רש"י את הקושי הגדול שבגללו הגיעו ישראל לידי חטא, ובגללו גם נענשו. כאומר ומייעץ לנו: גם כשקשה, גם כשקורים דברים שאין מקום בתוך הלב לאותו הצער, ושאין הדעת סובלת, גם אז לא נכון לפעול מתוך קוצר-רוח, אלא מתוך אחריות והתבוננות אל המטרה הראשית: "בזמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את לבן לאביהם שבשמים, היו מתרפאים".
שנזכה, בע"ה! יחד ננצח, שבת שלום!