האם דאגת ההורים מוצדקת?

הגיע לתיבת הוואטסאפ שלי עותק מכתב מהורי חיילים ביחידת אגוז לראש הממשלה, המכתב מצוטט על ידי הכתב הצבאי של ערוץ 14.

כנראה שגדוד אגוז מעורב בקרב בג'נין, וההורים דורשים לחימה כמו במלחמה ולא תחת מגבלות וחרדה לחיי אנשי האויב תחת עריצות הדבל"א (פרקליטים המכתיבים הגבלות על ניהול הקרב לפי הדין הבינלאומי).

ההורים דורשים ריכוך אווירי וארטילרי כבד לפני הכניסה למחנה הפליטים. הם דורשים להכניס את טרקטורי הD9 ולהרוס את המבנים בלי להמתין לכיבושם על ידי בניהם ולא להקדים כניסת החיילים כדי לחסוך בחיי אנשי אויב.

כיצד הגענו למצב שבו הדברים האלה אינם מובנים מאליהם? כיצד התדרדרנו לכך שהורים צריכים להגן על חיי בניהם מסיכונים מיותרים בשדה הקרב?

אזכיר נשכחות, בשנת 2002 נשלחה חטיבה 5 לכבוש את ג'נין. התקיים קרב קשה באותו מחנה פליטים באותה עיר. המפקדים במקום ביקשו אישור להפעלת חיל אוויר קודם כניסתם הרגלית לסמטאות הצרות והממולכדות. אבל מישהו בממשלת ישראל דאז סירב לאשר ודרש שהחיילים יכבשו את המקום רגלית. הקרב הסתיים באובדן חיי 23 חיילים וקצינים. קרב שייזכר היטב בזכות גבורת ואומץ הלוחמים וחוסר האחריות של מישהו בממשלה.

הגיע הזמן לחסל את הפער הבלתי נסבל שבו מי שנמצא רחוק ממקום המערכה מסכן חיי לוחמים בלי להבין את המציאות בשדה הקרב עצמו. אולם השאלה היא מה היה שיקולו של מי שדרש לסכן את החיילים אז ומה עשוי להיות השיקול שממנו חוששים ההורים היום?

מדובר בהגבלות מסוכנות על יכולת הפעולה של החיילים בשדה הקרב עקב חשש של גורמים מדיניים מביקורת בינלאומית נוסח דו"ח גולדסטון, שפורסם על ידי וועדה של האו"ם לאחר מבצע עופרת יצוקה שבו הגיבה ישראל לירי רקטות מרצועת עזה בסוף שנת 2008.

החשש הזה התקיים גם בשנת 2002 עוד לפני דו"ח גולדסטון, בעיני מי שדאגו לתדמית המדינה בעולם המערבי. כיום מיוצג החשש הזה בסכנת בית הדין הבינלאומי בהאג, למרות שהניסיון מראה שעודףמשפטנות עצמית אינו ערובה לאי התערבות המוסד הזה. כאן יש להעיר שתי הערות:

א. על פי הדין הבינלאומי אמנת דיני המלחמה חלה רק על לחימה בין מדינות. הדין הבינלאומי לא חל על לחימה בארגוני טרור. אולם, בישראל בית המשפט הגבוה דורש להכיל את האמנה גם על הלחימה בארגוני הטרור. זה מצב מוזר משום שארגוני הטרור לא מתייחסים לאמנה שמטרתה היתה למזער פגיעה באזרחים וחיילים.

ב. הבג"ץ של ברק כירסם בהדרגה בחופש הפעולה של הצבא וכיום לכל מפקד צמוד יועץ משפטי שדורש לא לפעול ללא אישורו. וכך נמנעות פעולות שיכולות לחסוך בחיי חיילים.

התוצאה היא שחשש ההורים מוצדק. ויש לדרוש שאת מחנה הפליטים ג'נין יש לכבוש הפעם במבצע צבאי לפי שיקולי המפקדים בשטח: לרכך היטב בארטילריה, אש טנקים, ותקיפה אווירית, להרוס את המבנים בעזרת ציוד הנדסי, לפנות את האוכלוסיה שאינה חלק מהלחימה (בלחימה אמיתית אוכלוסיה כזו מתפנה בעצמה) ולחרוש את השטח שלא ייבנה מחדש.

אילו היינו עושים זאת בשנת 2002 היו כאן עוד 23 משפחות שלמות ושלוות. אילו נהגנו בריכוזי הטרור במלחמה ללא חשש, לא היינו צריכים לכבוש את מ"פ ג'נין בשלישית. או אז הורי גדוד אגוז יהיו בטוחים שצה"ל לא מסכן את חיי בניהן במקום שאפשר למנוע זאת. כיצד? על ידי חיסול האויב מראש בטרם יפתח באש מטווחי פנים אל פנים.

הכותב הוא חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי ועמד בראשו עד לאחרונה.