1. לאחרונה פגשתי מאמר שהופץ ב'עלון בית כנסת' (למרבה האבסורד) ובו מעין שבח ותהילה למדברים בבית הכנסת ויציאה במאה קמ"ש נגד קריאה בעלוני השבת בבית הכנסת (עם זה אני מסכים, כמובן).

כשתהיתי אם דיבור בבית הכנסת אינו 'אסור', הלכתית, בפשטות, נענתי שמדובר, כאמור, ב'פן החברתי'. כביכול ליהודי יש 'הפן ההלכתי' שאוסר, אבל יש 'הפן החברתי' שממליץ לדבר ושניהם נפרדים זה מזה ובהתנגשות הזאת החיים החברתיים קודמים.

2. מפגשים חברתיים הם צורך טבעי ובדור הבדידות בו כל אדם מכונס בדל"ת אפליקציותיו בית הכנסת מהווה מקום כמעט יחיד שבו בני אדם נפגשים בזמן בו אין טלפונים - השבת. הדילמה קשה: אם לא נדבר בבית הכנסת - אז מתי נדבר?!

יש כאן כאב אמיתי, כנראה, אך יהודי טוב לא פותר כאב חברתי בעזרת ביזוי המקום המקודש שלו, אלא מתאמץ בכל כוחו ליצור מפגשים חברתיים קבועים מעבר לזמן התפילה. בשבת או בחול. נכון, זה דורש מאמץ. הכי קל להתכנס בנקל סביב התפילה ולמצוא שם שיחה קלה כשכל החבר'ה, פיזית, נמצאים באותו חלל והסחת הדעת היחידה היא התפילה...

3. לא הייתי נדרש לעסוק בנושא אלמלא היה טמון תחתיו משהו עמוק יותר. תנועת הדיבור בבית הכנסת היא בעייתית מאוד, בלשון המעטה ומסמלת תנועה רחבה יותר של ניתוק הנשמה מהיהדות והפיכתה לשרשרת ריטואלים וטקסים.

במקרה הזה, הופכים את התפילה - האפופה בפוטנציאל התחברות רוחני (גם אם בפועל הוא לא מתממש תמיד) לעניין חברתי גרידא, מיסודו. התוצאות הקשות אינן רק בתפילה אלא באופן התפישה הכללי של 'יהדות' ו'תפילה' בקרב צעירים דתיים שחיים 'עם' אך למעשה הם 'בלי'. כשלוקחים את התפילה - הדבר העמוק ביותר שמיצג את החיבור לנשמה ומוחקים בלי מילים (או עם מילים?) את המהות שלו, בגלל פיתוי חברתי - קשה להעמיד דור שילך לבית כנסת.

כשאדם גדל על כך שה'בכנסת' הוא עולם חברתי יותר משהוא רוחני - הוא מפנים את המסר יפה ועשוי לשדרג אותו היטב. ביננו, פן חברתי יכול לידי ביטוי במסיבה, בכדורגל, במפגש ברזלים, בכל טקס מפגשי קבוע. למה ללכת לבית הכנסת בשביל זה ולהסתפק במועט כשאפשר "לשאוף גבוה", לעשות מאמץ ולהביא אותה בחברתיות מענגת הרבה יותר?

הכותב הוא עורך ומגיש סרטונים וטקסטים, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות!), "אבא עם אלוקים" ו"רווק עם אלוקים".