הביקור בישיבת ירוחם אתמול היה עבורי עוד הזדמנות להביע תודה עמוקה למחנכי דור הגבורה, האמונה והנצחון, לאלה שעסוקים בבניין הרוח הגדולה, בזכותה אנו מצליחים לעמוד במלחמת-ההשמדה שזממו נגדנו, ואף לנצח בה.

סיפרתי לראשי הישיבה, שגם ראש הממשלה חוזר ואומר בישיבות הקבינט, שהרוח הזו היא הכח המרכזי שמניע את הנצחון ומאפשר אותו, שזוקף את קומתנו גם בתוך מצבים של אימה, של סבל ושל אבל, ונושא אותנו לגבהים ויכולות שלא ידענו אפילו שהם אפשריים. רוח של חיבור עמוק מאד וגם פשוט מאד לעם ישראל, לגאולת ישראל שאנו זוכים בה, לארץ ששבנו אליה, למדינה שאנו זוכים לקומם ולבנות יחד, לריבונו של עולם שנוכח אתנו בתוך כל אלה, ולזכות העצומה לומר "הנני".

והרוח הזו נבנית בבתי המדרש שלנו, כמו זה של ישיבת ירוחם שעשרה מתלמידיה נפלו בקרבות, ועוד עשרות מהם תרמו מאות ימי לחימה כל אחד, ושימשו – לדברי מפקדיהם – העוגן האיתן של היחידות בהן לחמו. הרוח הזו נבנית גם באולפנות, ובחדרי הכיתות בבתי הספר, ובגני הילדים, ובסניפי תנועות הנוער – היא נבנית ע"י מחנכי הדור שבכל אתר ואתר. לי ברור שלהם התודה הגדולה, ועל כן אני מקפידה להביע את התודה הזו בכל מפגש עם מחנכים (וכמובן גם עם מחנכות, כי אילולי הן, כיצד היינו זוכים לאותן מאות אלפי אמהות ונשים שמצליחות לשאת את עול המלחמה בגבורה על כתפיהן השקופות?)

רק אם מבינים את חשיבותו העצומה של החינוך לעתיד העם שלנו, אפשר לחוש במלוא עוזה את הדאגה העמוקה מהמחסור ההולך וגובר בכח אדם איכותי בתחום החינוך. משנה לשנה המחסור גובר, אבל משום מה הוא לא מטריד את רוב הציבור, ונתפס כבעיה ששר החינוך בלבד צריך להתמודד עמה, ולא כ"שאלה קיומית" – כפי שאמר לי אתמול, בצדק רב, הרב חיים וולפסון, אחד משני ראשי ישיבת ירוחם.

"העיקר בחיי זה החינוך, וההתמסרות הגדולה והאמתית זה לחינוך. כל שאר העניינים בהם פעלתי, והם חשובים, נחשבים כ"שירות מילואים". אמנם גם המילואים חשובים מאד, אבל החינוך מהווה את הבסיס והעיקר" – כך אמר, וחזר ואמר, מורי ורבי הרב חיים דרוקמן זצ"ל. "יש לראות את העבודה החינוכית כשליחות קדושה" – כתב בפתח ספרו "חינוכו עלי אהבה". לראות את החינוך כשליחות קדושה – זו כנראה התובנה שחסרה לרבים מבני הדור הצעיר שלנו, כשהם בוחרים לתרום לעולם בהרבה דרכים ושליחויות אחרות, בתחומי הבטחון, הבריאות, המדע, המשפט, הפעילות הציבורית, ועוד ועוד, בעוד שהחינוך פחות ופחות נראה בעיניהם כתחום-עיסוק רב חשיבות, כשליחות קדושה.

תחת הכותרת "צו 8 לחינוך" יקיימו בתחילת ניסן רבני הארץ הטובה ועידת-חירום בישיבת כרם דיבנה. גם אני הוזמנתי להשתתף בשיח ובדיונים בנושא, ואני מקווה שרבים וטובים יגיעו להשתתף בחשיבה המשותפת הזו, אבל צריך כמובן הרבה יותר. לעת עתה, ממקומי ותפקידי בממשלה, כאחראית על רשות השירות הלאומי אזרחי, אני מנסה לתרום את חלקי לפתרון "השאלה הקיומית" הזו (כדברי הרב וולפסון) ולהשקיע מאמץ בהפניית מיטב הבנות המגיעות אלינו – לעיסוק בחינוך כשליחות.

בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, נפתח בע"ה כבר בשנת הלימודים הקרובה מסלול מיוחד שיאפשר לבנות המשרתות בתחום החינוך לקבל במקביל גם הכשרה מקצועית בתחום, על בסיס מילגה ללימודי חינוך, אותה יחזירו באמצעות עבודה חינוכית לאורך שלוש שנים מיד בתום לימודיהן. במסגרת התכנית נפעל גם להעשיר את הלימודים בתכנים העוסקים בחשיבותה של שליחות קדושה זו. התכנית בבניה בימים אלה, ואני תקוה שאכן תישא פירות טובים וראויים.

אני יודעת שזה מוזר שאני עוסקת בערב שבת הזה דווקא בנושא החינוך. לכאורה צריכה הייתי לייחד את הבמה השבועית הזו לחזרה ללחימה בעזה – הרי זו הצומת לה חיכינו מאז ליל שבת פרשת שמות, בעבורה נשארנו במלחמה למרות העלויות האיומות של ה"עסקה", והנה סוף-סוף הצלחנו.

אולי נכון היה לעסוק גם בהודעה החשובה של שר הבטחון, לפיה צה"ל הונחה לתפוס שטחים ברצועת עזה ולהרחיב את אזורי הבטחון מסביבה, כאשר "ככל שהחמאס ימשיך בסרבנותו לשחרור החטופים הוא יאבד יותר ויותר שטח שיצורף לישראל" – הרי גם זה כיוון עליו דיברנו ואותו דרשנו שוב ושוב, והנה הוא מתממש. כל זה כל כך התבקש, כפי שהתבקש לכתוב גם על שלל ענייני ההתיישבות: בצפון, בדרום וגם ביו"ש - בהם עסקתי השבוע. אבל בחרתי בחינוך, כי בלעדיו אין לנו באמת כלום: לא בטחון, ולא התיישבות, ולא שום יכולת לאומית אחרת. בסוף הכל יונק את כוחו מהרוח, והרוח מגיעה מהחינוך.

"ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" – יש פירוש נפלא של רש"י על הפסוק הזה, פירוש המתאר את בנות ישראל, שבתוך כל הקושי של שעבוד מצרים עמלו על טיפוח הזוגיות, ומתוכה על הולדת הילדים, הרחבת עם ישראל, והכנתו לקראת גאולת מצרים, ושב ומתאר כיצד תרמו אותן נשים את המראות שלהן לטובת בניין המשכן, וכיצד אמר הקב"ה למשה "אלה חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים".

מתוך הפירוש המקסים הזה אני בוחרת להתעכב על המשמעות שרש"י נותן למילה "הצובאות" – "שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים" – אומר רש"י, ובכך בעצם מסביר לנו, שאותם צבאות בני ישראל שיצאו ממצרים, אותם ששים ריבוא שעצם קיומם איפשר את הגאולה – אותם צבאות קמו ועמדו על רגליהם בזכות "הצובאות" – בזכות האמהות שילדו וגידלו אותם. אין צבאות ללא צובאות – אומר לנו רש"י.

בתי המדרש שלנו, האולפנות שלנו, בתי הספר, גני הילדים, סניפי תנועות הנוער – אלה "הצובאות" שלנו, אלה בתי הגידול שמעמידים לעם ישראל את צבא ההגנה לישראל, ובכלל את כל יכולותיו כולן. אלה צריכים להיות חביבים עלינו מן הכל! חובה עלינו להודות ולהצדיע להם, וחובה עלינו לחזק אותם ככל יכולתנו, לוודא את המשך קיומם המיטיב, ולהפנות אליהם את כח האדם הטוב ביותר, כי כל עתידנו תלוי בכך.