יום אחד המלחמה הזאת תסתיים. הקולות יחדלון, הפגזים יפסיקו לרעום, והארץ תשקוט ארבעים שנה. אולי יותר, סביר להניח שהרבה פחות.

בסוף זה תלוי בעיקר בנו. אנחנו מקווים ומאמינים שאי אפשר באמת לעצור בלי ניצחון גדול שיכלול החזרת שטחי ארץ חפץ לבעליה האמיתיים, הכרעת האויב ומחייתו מעל פני האדמה וכמובן השבת אחינו החטופים עד האחרון שבהם.

כך או כך, כשזה יקרה יגיעו שוב ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ומלחמות היהודים יחזרו למרכז סדר היום. על הפרק, כפי שכבר כתבנו כאן פעמים לאין מספר, מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. לא באמת נוכל להתחמק מהבירור הגדול, שכבר החל שנים לא מעטות לפני המלחמה, ובוא יבוא.

במאבק הזה בשאלה הגדולה על זהותה היהודית של המדינה חשוב מאוד להזכיר שאנחנו והציבור החרדי בסוף שותפים לדרך. גם אם החילוני הממוצע מדבר על מדינה יהודית, הפער בין המדינה היהודית שלו ובין מה שאנחנו, וגם החרדים כידוע, מתפללים עליו שלוש פעמים ביום, הוא פער גדול מנשוא.

החילוני הממוצע נע בין חלום על מדינה יהודית שכוללת רוב יהודי, מרחב ציבורי חילוני עם נגיעות קלות של מסורת – סופגניות בחנוכה, תחפושות בפורים, סדר פסח ותפילת כל נדרי ונעילה ביום הכיפורים – ובין חלום על מדינת כל אזרחיה קרה ומנוכרת, הדתי וגם החרדי, כידוע, מתפללים פעם אחר פעם על מלכות בית דוד, על משפט עברי, על בנה ביתך בקרוב ובימינו בניין עולם, על השבת כוהנים לעבודתם ועל חזרת השכינה לציון וסדר העבודה לירושלים.

תזכורת היסטורית קלה: הציונות החילונית לא חלמה על מדינה בלי תחבורה ציבורית בשבת, נישואין וגם גירושין רק כדת משה וישראל וצה"ל שכל כולו כשר לאכילה למהדרין. הסטטוס-קוו, למי שלא האזין בשיעורי אזרחות, אינו תיאור מציאות אלא מסמך כתוב ורשמי שחתם עליו דוד בן-גוריון. את המסמך הוא לא מיען למזכ"ל בני עקיבא אלא לאגודת ישראל החרדית מתוך הבנה שאם הוא רוצה לרתום את החרדים לתמיכה פוליטית במדינה הצעירה, הוא חייב לספק במשהו את הסחורה.

הציונות הדתית, או המזרחי בכינויה דאז, הייתה דלה וחדלה, ובסוף בזכות אגודת ישראל ולא המזרחי, תרצו או לא תרצו, יש לנו מדינה שהיא בסך הכול מדינה יהודית. כבוד. אפשר לחלוק על החרדים בכל כך הרבה דברים, אבל נראה די פשוט שאילו היינו אנחנו, המגזר הדתי-לאומי, לבדנו במדינת ישראל, בלי המגזר החרדי, מול רוב חילוני מכריע, המדינה הייתה הרבה פחות יהודית ממה שהיא כיום, והלא דבר הוא.

אנחנו שותפים מלאים לרצון ולתקווה שאחינו החרדים יצטרפו למצוות המלחמה, ובנפשנו היא. זו תביעה, אך יותר מכך זו תקווה ותשוקה שגם אחינו החרדים יזכו למצווה הגדולה, לעונג הגדול שאין שני לו, שיש בהגנה על הבית, על הארץ הטובה, הקדושה והרחבה. אבל אנחנו פה גם כדי להזכיר שאסור למרות הכול להפוך את הסוגיה החשובה הזו לאחד מן הדברים שעליהם העולם עומד.

גם אחרי סוגיית הגיוס, ועם שכוך תופי המלחמה, יש כאן מדינה יהודית שצריך לתחזק וארץ ישראל שעליה צריך לשמור. אנחנו הרי מתגייסים לצבא כדי לשמור על המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. אבל אם אין מדינה יהודית, ממילא אין על מה לשמור, ואז אין לכאורה בשביל מה להתגייס.

ובכלל, יש כמה משפטים שאפשר למצוא על כל קיר בסניף בני עקיבא ממוצע, משפטים מכוננים המשקפים את דרכה של הציונות הדתית. מי לא מכיר את הצדיקים הטהורים, אנו מצטטים את דברי הראי"ה קוק, שאינם קובלים על הרשעה אלא מוספים צדק, מוסיפים חוכמה כנגד הבערות, אמונה כנגד הרשעה.

ובכן, אם יורשה לי, את דברי הרב אי אפשר לאמץ לחצאין, ואת כל התורה הגדולה הזו, העין הטובה, המבט המעמיק, לימוד הזכות והוספת הצדק במקום הרשע, יש להפנות בשווה כלפי הציבור החרדי. אלפי חניכים מצטטים על פה את דברי בן הרב הרצי"ה על אהרן שהיה אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות, אהבה נטולת אינטרסים, ורק מתוך כך מקרבן לתורה.

המשפטים הללו לא נאמרו רק על מפגשים עם בני קיבוצים חילונים מהשומר הצעיר. מי שמרשה לעצמו לסנגר על כל מה שחילוני או קפלניסט עושה ולדון לכף חובה כל מה שחרדי אומר או עושה, מורה שהמשפטים הללו הם לא באמת דרך חיים אלא יותר סיסמה, תירוץ או כסות עיניים. שמעתי וקראתי בחודשים האחרונים משפטים בלתי נסבלים שכתבו עיתונאים, אנשי ציבור וגם רבנים, משפטים שהם בחיים לא היו מעיזים לכתוב על החילונים.

הגדיל לעשות אחד, עורך עלון מגזרי חדש, שהסביר לעוקביו בטוב טעם מדוע כל החברה החרדית, כלשונו, היא "חברה שהמנגנון שלה מתופעל על ידי רשעים ועומדת על יסודות של רשע בלעדיהם לא הייתה קיימת".

ובכן, אם הוא צודק באמת, המלצתי ברוח הרב זצ"ל היא במקום לקבול על ה'רשעה' של הבחירה החרדית להימנע מגיוס, להרבות בהוספת צדק ולהמשיך בדרך הציונית דתית האמיתית: נצעק 'הנני' בכל עת שנידרש, נהיה תחת האלונקה בלי להתלונן על מי שלא הגיע, נרבה בקדושת המחנה ובחיזוקו של צה"ל, נסייע בהקמת יחידות חרדיות טובות, נאהב את החרדים, ומתוך כך נקרבם לצבא.

אפשר לצעוק, אפשר לצעוד בצעדות, אפשר למחות, דבר לא יעזור: אין דבר כזה גיוס בכפייה. זה לא עבד ולא יעבוד, לא אצל החרדים וגם לא אצל החילונים, ואין שום ערך בחיילים שגוררים אותם בכוח לבקו"ם.

ואם כבר הזכרנו את הראי"ה, שהשנה יחול יום פקודתו התשעים, מומלץ מאוד לעיין בכרכי האיגרות שיצאו לאור בשנים האחרונות. העיון באיגרות הרב מגלה תופעה מעניינת: ככל שחלפו השנים והרב נכנס לעסקי הציבור, תכפו וגם התקצרו איגרותיו, וגם שינו את סגנונן.

הרב שיגר בדרכו המיוחדת, שיש בה ימין מקרבת אבל גם לא מעט שמאל דוחה, מכתבי ביקורת חריפים למנהיגי הציונות על חילול השבת במרחב הציבורי, על פגיעה בחג הפסח, על זלזול בכשרות ואכילת טרפות, על פגיעה בקדושת המשפחה. פעם אחר פעם שיגר הרב דרישות נחרצות לראשי קק"ל ולמנהיגי הפועלים לחדול מכל חילול שבת בפרהסיה ולהכשיר מטבחים. הרב איים עליהם בהסרת כשרות קואופרטיב תנובה והאשים אותם בפגיעה אנושה בגאולת עם ישראל ובעיכובה.

הרבה מים עברו בירדן מאז הפילו נציגי המפד"ל ממשלה בגלל מטוסי קרב שהגיעו בשבת. מאז הנציגות הפוליטית של הציונות הדתית לדורותיה, ואם נהיה כנים, גם הנציגות הרבנית, העבירה את מרבית מקל האחריות על הפרהסיה היהודית במדינה לידי המגזר החרדי, וזו בערך החלוקה: אנחנו נצעק על פגיעה בארץ ישראל, דבר חשוב מאוד, והם יצעקו על פגיעה בחומת השבת, הכשרות והגיור, דבר חשוב לא פחות.

לאחרונה נפל דבר בישראל: קניון ענק בלב גוש דן, הקניון הגדול בישראל, החליט שהוא עושה מה שלא עשו אחרים ופותח את שעריו לרווחה בשבת שלא כחוק. בינתיים היחידים שנזעקים על כך הם בעיקר החרדים. אולי נתגייס גם אנחנו למערכה?

המאמר יפורסם בשבת הקרובה בשבועון 'עולם קטן'.