ביום שלישי האחרון נשא מלך ירדן, עבדאללה השני, את נאומו השנתי בפני העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק.

נאומו של המלך ארך בסך הכל  9 דקות והקיף נושאים ברומו של עולם כדוגמת שינויי האקלים, עתידם של הצעירים בעולמנו והצורך להילחם בכוחות קיצוניים ואלימים המאיימים על קיומנו. בכמחצית הזמן שהקצה הוד מעלתו לנאום, יצא המרצע מן השק עת הפנה המלך את הזרקור לסכסוך הישראלי – פלסטיני.

ממלכת אירוניה

המלך קבע בדבריו שהסכסוך הישראלי- פלסטיני הינו הסכסוך המר ביותר במזרח התיכון שמשפיע על היציבות בעולמנו.

האופטימיים מבננו לבטח מתעודדים מדבריו של מלך ירדן, שהרי הסכסוך הישראלי- ערבי הצטמצם לסכסוך הישראלי- פלסטיני בלבד לדידו של מלך ירדן, שממלכתו חתמה על הסכם שלום עם ישראל לפני חצי יובל שנים, ב-26 באוקטובר 1994.

התמימים בוודאי ינסו להזכיר למלך כי במזרח התיכון החדש עדיין זורמים נהרות של דם ופליטים רבים עדיין נמלטים ממרחץ הדמים המתמשך בסוריה, עיראק, תימן ואפגניסטן.

הריאליסטים ויודעי הח"ן (חכמה נסתרת) בוודאי יזהו את חששו הגדול של המלך לאור המצב השורר לאורך גבולותיו ובתוככי ממלכתו, שעה שהגבול היציב והבטוח ביותר שלו הוא עם ישראל.

הרי רק על ישראל ירשה הוא לעצמו לדבר בזו השפה והטון, שעה שחפץ הוא עדיין להחזיק בשלטון. ישראל תסלח, תתעלם ו/או תתאלם ותחשוב שהשקר יעלם.

המלך ציין את "האירוניה בעובדה שהארץ הקדושה לשלוש הדתות, החולקות כולן את האהבה לשכניהן, צריכה להיות מקום בו המחלוקת שורה". בנימוק לדבריו אלו, ציין המלך כי "בארץ זו התהלכו נביאים, ארץ בה בחרו דורות של מוסלמים, נוצרים ויהודים (בסדר דברים זה ציין המלך את הדתות-ט.ב) לחיות מתוך צווי אלוקי, ללמד את ילדיהם חמלה, רחמים וכבוד לאחרים. על כן להפרדה, לגירוש, לאלימות ולחוסר אמון אין מקום בארץ קדושה זו".

לדבריו, "זוהי טרגדיה עולמית ומוסרית שהכיבוש נמשך, אך בצעדי כיבוש, גירוש ואלימות אין יכולת למחוק את ההיסטוריה, התקוות, הזכויות והמורשת האמיתית של עם... ושום דבר לא יכול לגזול את הזכויות הבינלאומיות של העם הפלסטיני לשוויון, לצדק ולהגדרה עצמית".

אכן צודק המלך כשבפתח דבריו מזכיר הוא את המילה "אירוניה". מילת מפתח בכל הקשור להתנהגות של מונרך המטיף לשוויון, צדק והגדרה עצמית, שעה שבממלכתו אין יחס שכזה לרוב המוחץ של האוכלוסייה שרובה פלסטינית. שבני דת האסלאם, אליה הוא עצמו משתייך, אינם מפגינים קמצוץ מהמילים היפות והמתחסדות בהן השתמש בנאומו: "חמלה, רחמים וכבוד לאחרים", אפילו כשמדובר בבני דתם המוסלמית, בני עמם- הערבים, אזרחי ארצם ושכניהם באשר הם מקרוב ומרחוק.

כמה אירוני שהמלך הנאור נושא את דבריו אלו בבניין האו"ם בניו יורק, שבועיים ימים בלבד לאחר טקס האזכרה השנתי לחללי אסון התאומים שהתרחש לא הרחק משם, בו נטבחו אלפי אזרחים בני דתות, אמונות ואזרחויות שונות ע"י שכניו- קרוביו מדרום בשם אללה ומצוות הג'יהאד, לכאורה.

מגן המקומות הקדושים

לאחר שזכה לתשואות קלות, ככל הנראה בעיקר מחובבי בדיות וסיפורי אלף לילה ולילה שישבו בקהל עטויים בכאפיות ובאזניות, לשם תרגום דבריו שנישאו באנגלית לשפת אימם, חזר הוא לעסוק בסכסוך הפלסטיני – ישראלי כששאל, בשמם של צעירים הפונים אליו לכאורה: "מדוע העולם אינו עומד למען זכויות הפלסטינים?".

בתשובתו, קרא המלך "להראות לאותם צעירים כי גם להם מגיעות זכויות בינלאומיות ושוויון, המתחילות בכבוד למקומות הקדושים ודחיית כל ניסיון לערער על מעמדה החוקי של מזרח ירושלים ומאפייניה האותנטיים של עיר הקודש- ירושלים".

יפה דרש המלך, אכן הגיע השעה לעמוד גם על זכותם של צעירים יהודים לעלות להר הבית ולהתפלל כבר בחגים הבאים עלינו לטובה, להתחבר לשורשיהם המפוארים ולשושלת מלכות בית דוד, שבזכותה נקראת העיר ירושלים!

הוסיף המלך ושאל: "מהו המסר המועבר לצעירים, שעה שכוחות מזויינים נכנסים למסגדי הר הבית שעה שמתפללים מוסלמים נאספים בהם לתפילה". כהאשמי הנושא באחריות למקומות הקדושים, רואה עצמו המלך כבעל חובה מיוחדת "להגן על האתרים הקדושים בירושלים לאסלאם ולנצרות".

אף מילה לא נאמרה על הצורך להגן על אתרים מקודשים ליהדות, כגון החפירות המופקרות בהר הבית, אף אזכור לפגיעה באתרים יהודיים בשטחי הרשות הפלסטינית שנמשכת עד לעצם היום הזה. חלילה מלהתנצל, בלי קשר לחודש אלול, על החרבת בתי הכנסת ברחבי העיר העתיקה בירושלים על ידי הלגיון הירדני, בתקופת הכיבוש שידעה העיר, מנפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות ועד לשחרורה במלחמת ששת הימים, בחלוף 19 שנה. תקופה בה לא ניתנה הגישה ליהודים להתקרב ולו רק לזמן מה לסלע קיומנו ולכותל בית מקדשנו. 

שוב צודק המלך בשאלתו "מהו המסר המועבר לצעירים" עת עושים גורמים אסלאמיים בהר הבית כבשלהם, נוקטים באלימות ובטרור כלפי יהודים וכלפי זרועות החוק של מדינת ישראל, שאיבדה את ריבונותה בהר דה פקטו, מהשעה שהורד דגל ישראל אשר הונף שם על ידי לוחמי הצנחנים לפני 52 שנים.

המלך קרא לכל הנוכחים לממש את אחריותם המוסרית ולשמור על חופש פולחן לצד זכויות אדם. לפיכך קרא הוא לכולם לשמור על עיר הקודש למען כל האנושות כעיר מאחדת של שלום. דבר שכידוע לא הטיבו משטרים ערביים לסוגיהם לעשות עד כה, בכלל זאת משטרו של אביו- המלך חוסיין, ברובם המוחלט של המקומות הקדושים לדתות אחרות בעולם, המצויים במדינות מוסלמיות ולאו דווקא בירושלים. זאת להבדיל ממדינת ישראל שקבעה זכויות אלו ביום כינונה, ככתוב במגילת העצמאות.

יש שיאמרו כי אילו הייתה מדינת ישראל מממשת את חופש הפולחן ליהודים בהר הבית ולא רק על הכותל המערבי, כשם שמאפשרת היא חופש פולחן למוסלמים ולנוצרים בירושלים העתיקה, ייתכן והר הבית היה באמת בידינו ולא היה נשאר הדבר בגדר הקלטה ישנה של רשת הקשר הצבאית, כפי שהכריז בזמנו מח"ט הצנחנים מוטה גור ז"ל. 

מלך אוטופיה

לקראת סיום דבריו בפני מליאת האו"ם, קרא המלך לכינונן של שתי מדינות לשני העמים. זאת על בסיס החלטות האו"ם וקווי ה-4 ביוני 1967, כשירושלים המזרחית היא בירת מדינת פלסטין העצמאית, החיה בשלום, בביטחון ובשכנות טובה לצד מדינת ישראל.

המלך הדגיש בדבריו כי זהו הפתרון היחיד הבא בחשבון ושאל "מהי החלופה לפתרון זה, האם נכון שתהיה מדינה אחת בה יש הפרדה ואי שוויון בחוקים (המלך נמנע מלהשתמש במונח גזענית- ט.ב) הנסמכת על כוח ובוגדת בערכים המשותפים והטובים לשני הצדדים? הרי זו מתכונת לאלימות מתמשכת ולא ליציבות, בטחון ושלום".

המלך כנראה שכח ששלטונו שלו עצמו נסמך על כוחו ועל סיוע חיצוני, על אי מתן זכויות שוות לכל הירדנים, על הגבלת תנועה של בני אדם ו"יחס מיוחד" לפליטים.

מעל לכל זאת התעלם המלך מכך שיש אולי כמה אפשרויות נוספות שאפשר "למנף" לכאורה עבור הפלסטינים, גם אם לא יביאו לפתרון הסכסוך, כדוגמת הפיכת מדינה שכנה שלמעלה משבעים אחוזים מאוכלוסייתה הינה פלסטינית ל"ממלכה המאוחדת ההאשמית- פלסטינית", או פשוט להבין שהפתרון האוטופי לא יקרה בדורנו, אם בכלל, ומוטב לפיכך שננהל יחד את המצב המורכב לירדן ולישראל מתוך כבוד ואינטרסים משותפים, וללא ניסיונות מיותרים לנקב חורים בסירה אותה חולקים שני הצדדים, בלבו של אוקיינוס הדמים המזרח תיכוני.

סיכום מהאגדות

"סובלנות, חמלה ושוויון לכל בני האדם הם המייצרים הרמוניה בעולמנו ובסיס לפעולה משותפת...לחיות יחדיו בשלום כשכנים טובים, לכבד את הזכויות והשוויון של כולם, לאחד מאמצים וכוחות לא רק למען שלום ובטחון, כי אם כדי לשפר את חיי האדם באמצעות צדק, שגשוג ותקווה גדולה יותר לאנושות. זו האחריות שלקחו על עצמם מייסדי האו"ם והיא שלנו כעת, אל לנו להיכשל".

במילים אלו סיים המלך את דבריו בפני המליאה. על כך אין אלא לאמור: "נאה דורש –נאה מקיים" או בפשטות- יתחיל וידגים כבודו בממלכתו.

לסיכום ובמילים פחות מלכותיות ודיפלומטיות, ניתן לשער שהמלך קרא יותר מידי ספרי אגדות, שהרי הנאום נראה כלקוח מספר אגדות ילדים על עמים וממלכות שלחמו זו בזו עד שארע המפנה המדהים, בזכות גאונותו והתגלותו של מלך אחד עם אנגלית אוקספורדית, שמצא פתרון קסום למזרח התיכון... ומאז חיו להם כל האנשים בשלום, באהבה ובאחווה, כמעט כמו בוודסטוק לפני חמישים שנה.

מנגד אפשר גם לראות בנאומו מעין ניסיון לגלגל תפוח אדמה פלסטיני לוהט מעבר הירדן המזרחי לעברו המערבי, תוך ניסיון נואש להתחבב על השופטים והצופים התמימים שלא למדו כלום במהלך המאה העשרים.

שנה טובה ובטוחה לכל עם ישראל.