"כל גלגוליו...בהשגחה פרטית"

הבעש"ט: "כאשר נושבת הרוח, והופכת עלה קטן מצד אחד לצד שני - הרי זה בהשגחה פרטית. כוונה יש בדבר".

 

מסופר, שאחד מתלמידיו לא יכול לעכל תפיסה זו של השגחה פרטית. הבעש"ט ציווה עליו ללכת ליער, לעמוד ליד עץ כלשהו ולהתחיל לעקוב אחר גלגוליו של העלה הראשון שינשור ממנו. עשה כן התלמיד והחל לצעוד אחר העלה. שעה ארוכה שמר את עקבותיו של העלה. הוא ראה כי העלה התגלגל על-פני השדה עד שנתקע בין שתי אבנים. התקרב התלמיד וראה כי מבין האבנים יוצאת תולעת ומתחילה לכרסם בתיאבון את העלה. כששב אל רבו, עוד בטרם פצה את פיו לספר את קורותיו, אמר לו הבעש"ט: "הקב"ה, שהוא זן את העולם כולו, גלגל את העלה כך שיגיע אל התולעת המסכנה וישמש לה מזון, וכל גלגוליו של העלה היו בהשגחה פרטית".

 

---------------------------

 

שלוש שעות וחצי חיכיתי בחדר המיון.
נפילה לא מוצלחת גרמה לזרועי להתנפח ולכאוב וחשש לנקע או אפילו שבר הריצו אותי לבית החולים.
נכנסתי עם צילום הרנטגן לחדרה של הרופאה. היא הביטה מרוכזת בצילום, חייכה אליי ואמרה: "יופי, למזלך הרב אין כאן שבר ואפילו ניצלת מנקע". היא מיששה את זרועי, נאנקתי.
היא הביטה בי, מתפלאת למראה פניי החמוצות. וודאי חשבה שאני מאוכזבת שלא יהיה לי גבס ואצטרך להכין שיעורי בית וללכת לבית הספר. אבל זה ממש לא היה הסיבה.

 

שלוש שעות וחצי! שלוש שעות וחצי חיכיתי לכלום!!! מילא אם היתה סיבה מוצדקת, אבל זה באמת מעצבן לחכות שלוש שעות וחצי בשביל כלום, הייתי עצבנית.
"אני מתנצלת שהכאבתי לך. יש לך מכה יבשה. גם מכות יבשות כואבות מאוד. אני אקבע לך את היד כדי למנוע תזוזה של הזרוע, כך יכאב לך פחות. תניחי על הזרוע רטיות לחות וקרות, זה יוריד את הנפיחות ויקל על הכאב".
הדלת נפתחה ולחדר נכנסה אישה קשישה ומקל הליכה בידיה. בגדיה בהירים ואלגנטיים ועל פניה איפור עדין.
"אוי, סליחה...לא ידעתי שיש כאן מישהי, להכנס אחר כך?" תקווה נשמעה בקולה ששאלתה תענה בשלילה.
"זה בסדר, גב' שרה. הנה אנחנו כבר מסיימים כאן" חייכה אליי, לאישור.
"את יודעת שאני שמחה תמיד לראות אותך גב' שרה" המשיכה בחיוך חם אל הקשישה, "וכמו תמיד את נראית נפלא".
פניה של הקשישה סמקו מאושר ובעינייה נוסף ברק מיוחד. לפתע היא נראתה צעירה יותר.
"שוב משחררים אותי, דוקטור. אמרתי להם שצריך לאשפז אותי כי אני לא מרגישה טוב. אבל הרופא אמר לי שהלוואי עליו להיות בריא כמוני כשיגיע לגילי", היא ציחקקה והמשיכה בקול רציני יותר: "את יודעת, כשאני מגיעה לכאן אני מרגישה מיד יותר טוב וברגע שאני הולכת, שוב לא טוב לי. אני חושבת שזה בית החולים הכי טוב וכל הרופאים כאן ממש מצויינים, במיוחד את יקירתי", היא נשקה ללחייה של הרופאה (שהאדימו לפתע).
היא התנצלה שוב על ההפרעה ויצאה מהחדר. קול נקישות מקלה נשמע קליל יותר.

 

"זהו, חמודה. סיימנו". חייכה לעברי, "אני מתנצלת שהרשתי לה להכנס. פשוט לא יכולתי לראות אותה מתאכזבת. האישה הזו כל כך חביבה ומיוחדת, רק קצת בודדה. כל יומיים, שלושה היא מגיעה לכאן כדי להתאשפז. כל הרופאים מכירים אותה, מחייכים ומקשיבים לה ומשמחים אותה. את יודעת, היא ממש כמו חלק מהמשפחה שלנו. בינינו לבין עצמנו אנחנו אפילו קוראים לה הסבתא. " את סוף דבריה אמרה בקול שקט יותר, כאילו חוששת שדבריה יגיעו לאזני הקשישה.

 

יצאתי מבית החולים.

 

בשער, עוד ראיתי את הקשישה משוחחת עם השומר. היא נפרדה ממנו לשלום וכשראתה אותי חייכה לעברי:
"או, זו את חביבתי. אני מצטערת שהפרעתי לך. שתהיי בריאה. ראית איזה רופאים נהדרים, איזה דוקטור נפלאה?" פניה שוב בהקו באור מיוחד.
"אני אגלה לך סוד..." התקרבה אליי, מנמיכה קולה. מבטה שובב ומרוגש משהו.
"האמת היא שאני לא כל כך חולה. פשוט שקט לי בבית וכאן תמיד מלא ושוקק חיים" (איזה ניסוח פרדוקסלי, הרהרתי)
"את יודעת שאני ממש מרגישה צעירה יותר כשאני באה לכאן? אני מחפשת איזה בגד ללבוש ואפילו מתאפרת. כי יש לי בשביל מה.
וכולם כאן כל כך נפלאים ונותנים לי הרבה אהבה כאילו שאני סבתא שלהם", היא צחקה כשהמשיכה:
"הדוקטור לא מוכנה לקרוא לי סבתא, רק הגב' שרה. היא אומרת שאני נראית כל כך טוב וצעירה לגילי והיא לא מסוגלת לקרוא לי סבתא". היא ניפרדה ממני וחיוך רחב על שפתיה, לא לפני שאמרה כמה נחמד היה לה לשוחח איתי.

 

אכן, לפעמים השתיקה היא ההקשבה הטובה ביותר, חייכתי לעצמי.

 

---------------------------

 

אומרים, שבכל דבר יש השגחה עליונה. וכשיהודי רואה או שומע משהו, הוא צריך לחשוב מה הדבר בא ללמד אותו.

כנראה שהשלוש שעות וחצי של המתנה לא היו לשווא.