יצירות של תודעה

אמא לי אמרה
לא לפחד
כאשר החלה
הצפירה להדהד.

עמדנו שותקים
וכך גם כולם.
כבר לא עסוקים-
כמו עצר העולם.

רק חלפה לה דקה
ושוב כולם רצים,
הצפירה פסקה
והחיים ממשיכים.

שאלתי את אמא
"למה עוצרים?"
"איך ומדוע
אחר כך ממשיכים?"

ואמא הסבירה:
"כשעוצרים אז זוכרים
אפילו לרגע
את כל הנופלים".

"וממשיכים בחיינו
גם

בכל פעם שאני שואל
שאלה של גדולים
אבא ואמא לי עונים:

"שאלות תשאל בפסח".

כך כששאלתי
למה יש רוע בעולם
וגם כששאלתי
מי הוא בורא העולם-

אבא ואמא לי ענו:
"שאלות תשאל בפסח".

וכשאבא נהרג על הכביש
בגלל שיכור
רציתי לשאול מה הוא הרגיש?
ומתי הוא יחזור?

האם גם כואב
שם בשמים?
האם אותי הוא עדיין אוהב?
והאם גם שם זולגות

פרק ג'- יום הולדת

ברכה נמנמה על כיסא הנדנדה שבמרפסת. שעת צהריים זו שעה של מנוחה ולמרות שהשינה ממנה והלאה היא אינה יכולה להתעלם מהרגל של שנים. לאחר שהתהפכה במיטה, לקחה ספר עב כרס והתיישבה בכיסא, מרימה רגליה. גם הלילה קשתה עליה השינה.המחשבות והזיכרונות באים בדקות השקטות של הלילה, כשאין דבר שיסיח את הדעת מהם. קראה שני דפים והתמכרה לקרני השמש של לאחר הצהרים שריצדו על פניה. 'מה את עושה, ברכה?

ציירתי נר גדול
כמו שאמרה הגננת.
באדום, ירוק וכחול
ולהבה צהובה מרקדת.
הוספתי עיניים גדולות
בתוך השלהבת
ודמעות שזולגות
בצבע תכלת.
רציתי לצייר נר שמח
אבל הנר שלי בכה.
בדמעות גדולות גדולות
את הדף כיסה.
את הציור שלי קיפלתי,
קימטתי בין אצבעותיי
וכששוב פתחתי
הבחנתי שהיו הן דמעותיי. 

אז זהו, החופש הגדול כבר הגיע למחציתו ואני לא הגעתי למחצית הדברים שהצבתי לעצמי.
למרות שהסתיימה השנה עדיין לא הורדתי את טבלת הייאוש, למה? כי קשה לי להתנתק.
הקשיים קשרו את ליבי ללב תלמידותי וכעת אני מסרבת להתירם. אני בחופש ועדיין עובדת- משוחחת עם תלמידותי בטלפון ואפילו מסרתי להם שיעור- כמובן, בביתי. לא, לא שיעור ספרות אלא שיעור חינוך, מפגש כיתתי שנוצל גם הוא להשפעה ולחינוך.
אני אוהבת להסתכל

הבעש"ט: "כאשר נושבת הרוח, והופכת עלה קטן מצד אחד לצד שני - הרי זה בהשגחה פרטית. כוונה יש בדבר".

מסופר, שאחד מתלמידיו לא יכול לעכל תפיסה זו של השגחה פרטית. הבעש"ט ציווה עליו ללכת ליער, לעמוד ליד עץ כלשהו ולהתחיל לעקוב אחר גלגוליו של העלה הראשון שינשור ממנו. עשה כן התלמיד והחל לצעוד אחר העלה. שעה ארוכה שמר את עקבותיו של העלה. הוא ראה כי העלה התגלגל על-פני השדה עד שנתקע בין שתי אבנים. התקרב

א- טבלת ייאוש
על הקיר שבחדרי, ממש מול עיניי, תלויה לה טבלה גדולה הפורסת את כל ימות השנה- טבלת ייאוש.
אין כמעט מישהו שלא מילא פעם בחייו טבלת ייאוש מסומנת באיקסים, קווים או סימני ווי על הימים החולפים ומקרבים לתאריך מסויים.
הטבלה שלי מתחילה בכל שנה ושנה מיום תחילת הלימודים ומסתיימת ביום האחרון ללימודים.
גם אני מצטרפת לאלפי התלמידים שמיום הראשון ללימודים מחכים ליומו האחרון.
למי יש כוח

יד קטנה לופתת
את אצבעי,
לוטפת
נימי ליבי.
עיניים נפקחות
אל האור,
מציפות
ברגש טהור.
כל צליל ורחש
יוצרים מנגינה,
בלחש
מציפים כל פינה.
קשר, אהבה
שלא תלויה בדבר.
עתיד נטווה
מהווה ועבר.
רגעים שונים
מתחברים,
רוקמים
חיים חדשים.

פרק ד'- טלי

'מה יהיה?' הרהרה ברכה בליבה, מביטה על שיינה שהסתובבה חסרת מנוחה כארי בסורג. 'נו, ברכה, מה הפלא? אם את היית נעולה בתוך הבית ארבעה חודשים מבלי לשאוף אוויר לא היית מתנהגת כמוה?!' ברכה ספקה כפיה ושפשפה אותן זו בזו. 'ומה אני יכולה לעשות? ברור שהיא לא רוצה להוציא את אפה מעבר למפתן הדלת הרי יכולתי לכתוב ספר מכמות תירוציה השונים לאי הסכמתה לזרוק את הזבל' היא חייכה כשנזכרה בכמה דוגמאות.

פרק ב'- שברים
"לא, לא, לא, את יושבת ואני שוטפת את הכלים", אמרה שיינה וכבר היתה במטבח מול ערימת הכלים שהצטברה עוד מהארוחה הקודמת. ברכה לא אוהבת להשאיר כלים לא שטופים בכיור. חונכה לכך שיש לבצע מטלות מיד כי אם לא, הן מצטברות ונערמות והקושי גדל.
אבל יש דברים שדוחים גם עקרונות מקודשים. הגמישות והרגישות שאפיינו את ברכה יצרו שילוב מאוזן ונתנו לה את היכולת לבחון כל דבר לפי רמת הדחיפות והנחיצות.
כעת,

פרק א'- ציפורה השמנה
שיינה התמתחה על המיטה, פוקחת עיניים עייפות לאחר לילה מסוייט. לתדהמתה הראה השעון שעל הקיר את השעה 12:20 אחר הצהריים. "אוף, אני כל כך רעבה. אין לי מושג מתי היא אוכלת. בטח אצטרך לחכות עד ארוחת צהריים" נאנחה. דמותה של ציפורה השמנה שהיתה אחת מ"אמהות" האומנה שלה, צפה ועלתה בזכרונה וגרמה לגבה להצטמרר. עם היתה מאחרת אפילו בשתי דקות, היתה ציפורה לוקחת את צלחת האוכל שלה ומשאירה אותה

היד אוחזת בסידור
בדפים הקמוטים,
מוכתמים
בדם ודמע.
בבכי עצור
צורר רגעים
כואבים
של מראות ושמע.
אותו הסידור
שהתחנן את הדין להמתיק
מספיד, מבכה, מנסה
להצדיק.
במקום בו נגמר השכל
מתחילה האמונה
במקום בו נותר האבל
מתחילה הצוואה
השארתם אחריכם
אלפי נשמות
שטעו, תהו
וציוויתם במותכם
לקרב לבבות
שכהו, נקרעו
בחייכם קרבתם
במותכם

בכל בוקר
פוקחת עיניים,
בוכה ורוטנת
עד לב שמיים.
הראש לא נכנס לחולצה
ואמא כבר לחוצה.
להתלבש, להתארגן ולצאת במרוצה
ואני- לא רוצה!
ואמא אומרת:
"די כבר ילדונת"
ומחכה יותר מכל
לחופש הגדול.
הבוקר
פקחתי עיניים,
בכיתי ורטנתי
עד לב שמיים.
החופש הגדול בא
ואמא כבר לא ממהרת,
אבל אני מאוד רוצה
לגן שלי ללכת!

איך נפלו גיבורים
על בימת ארצנו?
כיצד נגעל מגן הגיבורים
ונפלו חיילינו?
מדם חללים
שותת ליבנו
מבכה, אבל
על אחינו.
מקוננים, מספידים
ובחוצות מבשרים
ושם-
שמחים, עולזים
הערלים.
קול ברמה נשמע
ישראל מבכה
על בניה.
איך נפלו גיבורים
בתוך המלחמה?
מאנים להנחם
כי אינם...
ושבו בנים לגבולם?!
------------------------------------
מוקדש

הלילה מתארך לו. עבה, קודרני ומאיים מתמיד.
מנסה לעצום את העיניים ולא מצליחה.
המחשבות...הפחדים...התסכול...האכזבה...הכאב...הכעס ו...גם האהבה.
אלפי מחשבות ורגשות שמציפים אותי מכל עבר- מנסה לדחות אותם.
להדחיק...
להכחיש...
העייפות מאיימת לאבן את גופי, איבריי כבדים כאבן.
ואני יודעת-
זו לא העייפות התמידית, הרגילה.
זו לא עייפות פיזית אלא נפשית-
עייפתי!
עייפתי ממאבקים,
מוויכוחים,
מדאגות

פרולוג
ישבה על החול הלוהט ולא חשה כי ליבה שרף יותר. הוא צרב את כפות רגליה החשופות, אבל היא חשה את צריבת הדמעות שחנקו את גרונה.
ידיה האוחזות במכתב מקומט, רעדו.
עיניה ראו לא ראו אך לא היה לה צורך- ידעה את התוכן בעל פה.
הוא היה חרוט בליבה השסוע,
קורע אותו שוב ושוב.
הביטה בים, בגלים. הם היו גבוהים אבל לא מאיימים. היא כמהה אליהם, דמיינה כיצד הם נוגעים בה, מלטפים אותה וגואלים אותה.

חד כתער
מלוטש כזכוכית.
הכאב הוא אכזר,
מרוקן ומשחית
את החיות
הפנימית,
ממלא המהות
בתמיהה ספקנית,
בכמיהה אובדנית
והלב-
מתבוסס
ברחמים עצמיים,
מהסס
להכריע בשאלה קיומית
להיות או לא-
להיות!
----------------
בעקבות הדיון שעלה כאן:
/Mosaic/Read/10520#76845

ג- ציונים- וכל מה שביניהם...
אני מסתכלת על התעודות המונחות מולי ומתכוננת נפשית לשעות של עבודה.
אני מתחילה.
חישובים וממוצעים של מבחנים, של הקשבה ושל השקעה,
ושל כל מה שביניהם.
בעלי עובר ומביט במעשיי. אני משחררת אנחה. עוזבת לרגע את העט ומתמתחת, משחררת את אבריי הנוקשים מישיבה ממושכת.
הוא מביט עליי, עיניו מביעות פליאה וחוסר הבנה. חושב לעצמו מה ה"ביג דיל".
"אתה חושב שזה פשוט

ב- איקסים אדומים כדם
אני מסתכלת על טבלת הייאוש. רוב משבצות הטבלה כבר מסומנות באיקסים אדומים כדם.
מה פשר הדימוי הקשה הזה?
למה דווקא הוא צץ בראשי?
האמת היא שאין דימוי קולע יותר כדי להמחיש את הימים שעברו.
היו ימים שעלו לי בדמעות שאם הייתי בוחרת את צבען הן היו אדומות כדם.
לתלמידים קשה לעיתים לדמיין מה יכולה מילה כזו או אחרת, בדיחה, תעלול או לגלוג לחולל בנפש המורה.
למרות שבתור

רונית,
את וודאי מופתעת לקבל ממני מכתב. 'ששירה תכתוב מכתב? תכתוב מילים? תתבטא באותיות??' אלו בטח חלק מהתהיות שחולפות כרגע במוחך לצד הסקרנות, 'מה הדבר שאותו שירה לא מסוגלת לומר? קיים דבר כזה?' ואכן, אני לא נוטה להתבטא בכתב. אני מעדיפה לדבר, לשוחח, לקשור קשרים בדיבור ולא בכתב. לא זכור לי שאי פעם כתבתי מכתב למישהו או מישהי וכשקיבלתי, הייתי משיבה בשיחת טלפון.
כעת, את כבר חשה שהדבר עליו אני כותבת