היכן נקודת החיבור

הלילה מתארך לו. עבה, קודרני ומאיים מתמיד.
מנסה לעצום את העיניים ולא מצליחה.
המחשבות...הפחדים...התסכול...האכזבה...הכאב...הכעס ו...גם האהבה.
אלפי מחשבות ורגשות שמציפים אותי מכל עבר- מנסה לדחות אותם.
להדחיק...
להכחיש...

העייפות מאיימת לאבן את גופי, איבריי כבדים כאבן.
ואני יודעת-
זו לא העייפות התמידית, הרגילה.
זו לא עייפות פיזית אלא נפשית-
עייפתי!
עייפתי ממאבקים,
מוויכוחים,
מדאגות ללא סוף.

יודעת שאלו החיים-
הדאגות, הקשיים וחששות הם חלק בלתי נפרד מהם.
מבינה שיש לקבלם באהבה (ואם אי אפשר אז לפחות בהשלמה) ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה...

הכאב חובר לשמחה,
הדאגה חוברת להקלה,
הניכור חובר לקירבה,
התסכול להקלה,

כל רגש שלילי נוגע בחיובי ולפעמים המרחק ביניהם הוא מזערי, כמעט לא נראה.
אני חושבת לעצמי, האם יתכן שהם בעצם לא נפרדים?
האם יתכן שבנקודה מסויימת הם נפגשים? מתאחדים?

האפשרי הדבר שאושר וכאב ישכנו יחד זה לצד זה?
הכעס והאכזבה לצד הגאווה והאהבה?

האם אפשר לקבל ובו זמנית לא להסכים?

היכן נקודת החיבור?

האם היא בכלל קיימת?

                         -----------------------------------------------------------

השיחה שניהלנו לא התפתחה כמו שציפיתי.
כמו שניסיתי.
חשבתי שאוכל להסביר, להניע, לשנות, למנוע...
רציתי גם להקשיב, לעזור, להקל...

לא הצלחתי.

אני יודעת גם למה- ניסיתי להסביר, לשנות ולמנוע.
לא הצלחתי להקשיב באמת.

רציתי...
אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי.
פחדתי שאם אקשיב זה יהיה סוג של קבלה ונתינת מקום ולזה לא הייתי מוכנה!

אני מביטה בשעון למרות שאין לי צורך בו.
השנים שחלפו לימדו אותי לפתח לי שעון משל עצמי,
לקום כדי להעיר את הילדים לבית הספר דקה לפני שהשעון מצלצל.
לגשת אל התינוק ולהאכיל אותו רגע לפני שמשפתיו בוקעת יבבה קטועה.

עוד מעט יעלה השחר ויום חדש יתחיל/ ימשיך ליום הקודם...

לקום, להכין, לארגן, להלביש, לחבק, לעודד, ללטף, לעטוף באהבה, לחנך ולנתב את דרכם של ילדיי לטוב ולהתפלל ללא הפסקה לעזרתו יתברך, שיסייע בידי.


צועדת חרש לחדרה של בתי, בכורתי.

רוצה לומר לה כל כך הרבה דברים.
את כל מה שניסיתי ולא הצלחתי להגיד רק לפני כמה שעות.
מבחינה בשיירי הדמעות שדבקו לריסיי עינייה- אלו שניסתה להחניק בשיחתה איתי, כשניסתה לשדר חוסן, בטחון.
הרגש האמהי מתעורר מיד ואני נאבקת בדחף לעטוף אותה בחיבוק עז, ללטף את ראשה וללחוש על אוזנה שלא תדאג  ושאני מסכימה לדרכה, לרצונותיה ולבחירתה.

ויודעת...שאני לא יכולה! לא מסוגלת!

לא רק רגשותיי מונעים ממני לעשות זאת-
התסכול, הצער, הכאב על שבחרה לעזוב את הדרך והחינוך שהענקתי לה.
החשש והפחד מהדרך בה בחרה- שמנותקת מהאור ומלאה בשרצים ונחשים שעורבים בכל פינה.
(כיצד אסביר לה שהפורקן והנוצץ שמצאה בה הם זמניים? שהאור אותו היא חשבה שמצאה אמנם מסנוור, אך גם מעוור את עינייה?)

הפחד לתת לזה מקום והסכמה הם שמדירים שינה מעיניי.
ההשפעה שעלולה להיות על שאר אחייה והאיום שזה ימוטט את הבית שעליו עמלתי ובניתי במשך השנים.

אך מנגד, אינני רוצה לראות בכאבה.
לא רוצה שתחוש שהיא מקריבה את עצמה ורצונותיה למען אהבת משפחתה.
האם אני יכולה לדרוש ממנה שתוותר ותעשה הקרבה זו?
האם אני חושבת שזה הדבר הנכון?
אני בטוחה בצדקת הדרך עלייה חינכתי אותה ומנגד,בתהום הפעורה כעת תחת רגלייה- אין לי ספק לאן עלולה הדרך בה בחרה להוביל.
ובכל זאת...
יודעת שבכוח, בכפייה, בניתוק, בדחייה-  אולי אמנע ממנה אך רק באופן זמני...
וודאי שאקלקל יותר.

                         -----------------------------------------------------------

מתכופפת,
נושקת ברפרוף על הדמעה שעוד לא יבשה על ריס עינה.
                         -----------------------------------------------------------

מחלון החדר נשקפים אליי גווני הזריחה.
הלילה פינה מקומו ליום.
                          
                      
              לרגע נדמה שהלילה והיום מתאחדים, מתמזגים...