פרק ד'- טלי
'מה יהיה?' הרהרה ברכה בליבה, מביטה על שיינה שהסתובבה חסרת מנוחה כארי בסורג. 'נו, ברכה, מה הפלא? אם את היית נעולה בתוך הבית ארבעה חודשים מבלי לשאוף אוויר לא היית מתנהגת כמוה?!' ברכה ספקה כפיה ושפשפה אותן זו בזו. 'ומה אני יכולה לעשות? ברור שהיא לא רוצה להוציא את אפה מעבר למפתן הדלת הרי יכולתי לכתוב ספר מכמות תירוציה השונים לאי הסכמתה לזרוק את הזבל' היא חייכה כשנזכרה בכמה דוגמאות. 'מה כבר אפשר לעשות? להוציא אותה בכוח?' וברגע שעלה רעיון מופרך זה בראשה היא החליטה שזה בדיוק מה שהיא תעשה.
"שיינה, יקירתי, התואילי לגשת לכאן?" שיינה קפצה ממקומה וברכה לא יכלה להתעלם מהשמחה והחיוניות שהתלוו לתנועותיה. 'מסכנה, היא ממש משועממת' כעת היתה ברכה בטוחה שהרעיון שעלה במוחה הוא מבריק.
"תקשיבי, שיינהל'ה. אני צריכה את עזרתך. האם את מוכנה לעזור לי ביותר?"
"בטח. כל דבר", ענתה שיינה סקרנית. היא נסתה להזכר מתי בקשה ממנה ברכה עזרה כלשהי מאז שהגיעה לביתה ולא הצליחה להזכר באף לא פעם אחת.
"אני צריכה שתצאי לקנות כמה דברים. הקרסול שלי נפוח במקצת ואני קצת חלושה. המקרר מתחיל להתרוקן. הנה, רשמתי כמה דברים" היא דחפה לידה את הרשימה הקצרה ושטר כסף.
"אהה...אני.." שיינה עצרה. מה היא יכולה לומר? איך היא יכולה לסרב עכשיו? היא ידעה שאין לה ברירה ללא הסבר משכנע למדי. איך היא יכולה לספר לברכה שהיא פשוט... מפחדת לצאת. מפחדת להתמודד עם חייה הקודמים.
היא לעגה לעצמה.
'מה את מפחדת? את נמצאת רחוק מאיזור מגורייך ומאותם המקומות מהם את בורחת'.
ברכה ניצלה את השתיקה ודחפה אותה באלגנטיות אך בנחישות את הדלת.
"וחוץ מזה, האוויר יעשה לך טוב". היא סגרה אחריה את הדלת.
ברכה נעמדה מחוץ לדלת הסגורה. היא התחילה ללכת בהיסוס ובחשש. לאט לאט הרפתה מאת את גופה ונהנתה ממשב הרוח הקרירה והסתוית.
היא הרימה את ראשה ושאפה עמוקות לקרבה את האוויר. 'רגע, לאן אני הולכת? אין לי מושג היכן המכולת', נבהלה לרגע ואז צחקה קצרות. 'מה קרה? תלכי לאיבוד? בכל כמה מטרים יש מכולת שכונתית. ככה זה באיזור מגורים'. היא עצרה והתבוננה סביבה ואכן הבחינ הבמכולת קטנה לא הרחק ממנה. היא נכנסה.
"חלב, 5% גבינה, לחם, ביצים" מלמלה בקול שקט בעודה מכניסה לשקית ניילון דקה את המוצרים.
היא ניגשה לקופה ונעמדה בתור. לפניה עמדו שתי נשים והקופאית הציגה את רשימת המבצעים לאישה הראשונה. 'אוף, עכשיו זה יקח שעות', רטנה שיינה בתוכה. עיניה שוטטו סביב ונעצרו על העיתון היומי. היא ריפרפה על הידיעות מחוסר מעש ואז החווירה. "לא, לא יכול להיות!"
"תגידו, מה קורה פה? קודם הגברת ההיא משוחחת רבע שעה עם המוכרת ועכשיו הבחורה הזו מחליטה לקרוא את העיתון במקום להתקדם", רגז אחד הגברים מאחוריה. היא מילמלה מילות התנצלות וללא מחשבה נוספת דחפה את העיתון לרשימת הקניות. היא לא ידעה איך הצליחה להגיע לביתה של ברכה. דעתה היתה מפוזרת לגמרי וכל הדרך היא חשבה על הידיעה שבעיתון. למזלה הרב, היא ראתה את דלת חדרה של ברכה סגורה. היא הלכה לנוח את מנוחת הצהריים הקבועה.
שיינה הניחה את המצרכים במקומם ומיהרה להסתגר בחדרה עם העיתון.
היא נכנסה לתוך המיטה והתכרבלה עמוק בתוך השמיכה.
הכותרת הראשית זעקה למול עינייה: "בחורה נמצאה ללא רוח חיים בסמטה". היא דיפדפה בפראות לידיעה והתבוננה בשתי התמונות. אחת מהן היתה זו שראתה בדף הראשי. טלי שהיא הכירה. והשניה היתה נראית מישהי אחרת לגמרי. מתחת לתמונה נכתב השם האמיתי שלה, תמי.
דמעות רותחות זלגו מעינייה כשנזכרה בה, בטלי כמו שהיא הכירה.
המראות חלפו בראשה במהירות והיא נזכרה בקטעי חוויות המשותפים להן.
היא זכרה את הפעם הראשונה בה פגשה בה. זה היה באחד מהלילות הראשונים לבריחתה מאחת המשפחות, כאשר הסתובבה באחת מהסמטאות החשוכות, מחפשת אוכל.
לפתע איבדה את הדרך. וכמו להגשים את פחדיה, היא הבחינה בכמה דמויות מעוררות אימה המתקרבות לכיוונה. היא הריחה את הדי האלכוהול ופחדה זינק לגבהים שלא הכירה. הצחוק העמוק והגס שנמלט מפיותיהם הרתיע אותה והיא צעדה לאחור כשלפתע היא צצה משום מקום- טלי, כך היא הציגה את עצמה.
"את, בואי איתי!", ציוותה בקול סמכותי. "ואתם, תתעופפו מפה! אתם שומעים?!" פסקה בקול חד ומקפיא. הם רטנו בזעם והמנהיג שבהם אמר:"בטח, בטח טלי. סתם עברנו פה. את יודעת שאנחנו איתך. ואת יודעת שיש לך אותי". היא הסתובבה ומשכה אותה איתה. "בואי". הן הלכו במהירות והטלי הכניסה אותה לסמטה נוספת, שם דפקה על דלת עץ עבה דפיקות מדודות בעלות מקצב מסויים, הן נכנסו פנימה.
לשיינה לקח זמן מה כדי להתרגל לעוצמת האור הדלה.
"מה את עושה פה? השתגעת?" נופפה טלי את אצבעה לכיוונה. היא סקרה את בגדיה של שיינה וכנראה שחשבה שהיא בת תפנוקים שהחליטה להפחיד מעט את הוריה ולהעלם לכמה שעות כדי לקבל את מבוקשה.
"תחזרי לבית שלך". אמרה לה, והסתובבה ממנה.
שיינה הביטה בה. היא נראתה כבת 18 ולא יותר. 'מי היא שהיא תגיד לי מה לעשות?' חשבה ואמרה:
"תראי, אני לא צריכה את הטובות שלך ואני אסתובב איפה שאני רוצה. אם את לא רוצה שאני אהיה במקום שלך אז לא צריך טובות". היא הסתובבה בכעס וצעדה לכיוון דלת העץ העבה כשלפתע שמעה את צחוקה המתגלגל והלועג של טלי.
"ואת חושבת שתסתדרי שם בחוץ, כן? יאכלו אותך בלי מלח שם". היא שתקה ובחנה את שיינה מכף רגל ועד ראש ואז פניה הנוקשות התרככו. היא סמנה לה לבוא וכמו כוח ממגנט היא התקרבה אל טלי. שוכחת את רוח העקשנות והפגיעה שחשה.
שיינה הביטה בדמותה של טלי כפי שהיתה בילדותה כתמי. בעיתון נכתב שהיא ברחה מביתה וחיה ברחובות. הם הביאו את דבריו של אביה שהתנער ממנה. שיינה קראה את דבריו בזעם ונזכרה כיצד טלי שנאה אותו. כעת צף בזכרונה הפעם ההיא בה נפתחה טלי בפניה וספרה לה את סיפורה.
הן ישבו על המזרון הקרוע של טלי. טלי עשנה סיגריה עם חומרים שונים. שיינה ידעה שאלה סמים אך טלי לא הסכימה לה לגעת בזה. בכלל, בשבועיים בהם היתה שם פרסה עליה חסות ולא נתנה לאף אחד לפגוע בה או "לקלקל" אותה. "מי שיעיז לתת לה סמים ולמכר אותה, יש לו עסק איתי, שמעתם!" איימה, ואף אחד לא אעז להפר את ציוויה. לעיתים, טלי נמשכה לזה כדי להמלט מהמחשבות והזכרונות אך מבטה החד של טלי מנע זאת ממנה.
"את מזכירה לי את אחותי, נטע. אך... כמה אני מתגעגעת אליה" , נאנחה ונשכה את שפתייה. פניה הקשוחות התעדנו כששדיברה על אחותה וכעת הזכירו לה את תמי שבתמונה בעיתון.
"אמא שלי מתה מסרטן. ומאז אבא שלי נהיה אלכוהוליסט. כשהוא לא היה יכול לשלוט בעצמו הוא היה מכה אותי" טלי שיחקה בעצבעותייה הארוכות והלבנות בסיגריה הארוכה. שיינה התבוננה בה ולא יכלה שלא לחשוב כמה יפה ומרשימה היא. לולא הקשיחות והתנועות הגבריות, החיתיות שסיגלה לעצמה כדי לשרוד ברחוב.
"תאמיני לי שעל זה הבלגתי אך בלילה ההוא שהוא היכה את נטע לא יכולתי עוד לעצור. ברגע שהוא נרדם, זרקתי לו את שלושת ארגזי הבירה דרך החלון. אין לך מושג איזה בום היה. השכנים חשבו שזה פיגוע" היא צחקה בקולי קולות ושיינה לא הצליחה להצטרף, היא חשה רק בכאב אותו ניסתה טלי להסוות.
"לקחתי את הכסף שלו מהמגירה והשארתי לו מכתב שאם יעז להרים אצבע על נטע זה הסוף שלו ושיש לי מספיק הוכחות כדי להשים אותו בכלא להרבה שנים על כל הפריצות והגניבות שלו בשביל האלכוהול" היא הביטה במבט נחוש בשיינה והוסיפה: "אני עוקבת אחריו ואחרי אחותי ומדי פעם שולחת לו תזכורות נחמדות, אל תדאגי, הוא לא מעז להרים עליה אצבע".
שיינה תלשה את הידיעה ואת הדף הראשי של העיתון, קיפלה והטמינה בתוך הכיס. המשטרה אמרה שסיבת המוות היא ככל הנראה ממנת יתר.
היא מיררה לתוך הכרית, נזכרת בפעם האחרונה בה התראו.
"את שומעת אותי??" צעקה טלי וניערה אותה.
"את עפה מפה חזרה לעובדת הסוציאלית ונתקעת מצידי אצל המשפחה הכי מגעילה שקיימת עלי אדמות, מבינה? הכל יותר טוב מפה. את שומעת? אני לא מוכנה שיפגעו בך. את יותר מדי יקרה לי. את כמו... כמו...". זו היתה הפעם הראשונה ששיינה ראתה אותה נחנקת מדמעות.
"אני מזכירה לך את אחותך" קבעה שיינה בקול וחשבה שתרגיש נפגעת אך התפלאה כששמה לב שזה לא מפריע לה.
"גם ולא רק. את כמו אחות וגם כמו חברה אמיתית שאף פעם לא היתה לי. את מבינה," היא הראתה בתנועה גדולה סביב, לאף אחד כאן לא אכפת באמת ממני. זה רק עניין של אינטרסים ושליטה. היום אני כאן ומחר אני יכולה למות בלי שמישהו יזיל עליי דמעה. אבל לא את, את לא כזו ובגלל שאת כל כך חשובה לי את עפה מפה הרגע". שיינה ניסתה לדבר על ליבה אך טלי התעלמה. "לא. הרגע שראיתי שכבר לא אכפת להם והם מנסים לתת לך את הסמים הארורים האלה למרות ההוראות שלי אני מבינה שזה רק עניין של זמן וההגנה שליע כבר לא מספיקה עבורך...וגם לא עבורי, אבל אני כבר אסתדר". היא אספה את חפציה הדלים של שיינה לצרור עלוב ומקומט, זרקה בתוך שקית סופר שקופה ודחפה לידיה הרועדות של שיינה.
"בואי איתי!" ציוותה כמו בפעם הראשונה שנפגשו. והיא צייתה ללא מילים.
היא לקחה אותה לבניין המוכר של העירייה ולפני שנפרדו אמרה לה: "חסר לך שאראה אותך משוטטת ברחובות! אם את באמת נאמנה לי את תעשי את זה!"
היא חיכתה עד ששיינה נעלמה בתוך הבניין...
ונעלמה,
לתמיד...
תגובות
אהבתי מאוד, לדעתי דווקא שפת הדיבור סבבה, אבל זה נתון לשיקולך.
מקווה שהפרק הבא יבוא יותר מהר.
ב"הצלחה!
גם אני אהבתי את השפהואנימתכוונת להשאיר אותה כי ככה התחברתי לזה.
ובכל זאת כיף לשמוע דעות אחרות ואני שמחה ללמוד מהם גם אם בסוף בוחרת לא לקבל כל הצעה.