פרק א'- ציפורה השמנה
שיינה התמתחה על המיטה, פוקחת עיניים עייפות לאחר לילה מסוייט. לתדהמתה הראה השעון שעל הקיר את השעה 12:20 אחר הצהריים. "אוף, אני כל כך רעבה. אין לי מושג מתי היא אוכלת. בטח אצטרך לחכות עד ארוחת צהריים" נאנחה. דמותה של ציפורה השמנה שהיתה אחת מ"אמהות" האומנה שלה, צפה ועלתה בזכרונה וגרמה לגבה להצטמרר. עם היתה מאחרת אפילו בשתי דקות, היתה ציפורה לוקחת את צלחת האוכל שלה ומשאירה אותה לחכות לארוחה הבאה. בעל כורחה נזכרה באותו זכרון שגרם לה לברוח גם משם.
* * *
"לקום, ילדים. עוד חמש דקות ארוחת בוקר", קולה המצווח של ציפורה חדר את ערפילי השינה שלה. התמתחה בחוסר חשק אך ידעה שאם לא תקום עכשיו ותתלבש בזריזות, לא תאכל עד לארוחה הבאה. כזה היה מנהגה של ציפורה השמנה.
ירדה ממיטתה והתלבשה במהירות. סרקה את שערה הארוך והגולש בצבע דבש ואספה אותו ל"קוקס" קופצני. העיפה מבט אחרון במראה ובדקה התשעים התיישבה במקומה הקבוע בשולחן. אצל ציפורה הכל מתוקתק וקבוע, זכרון למורשתה הייקית בה היא כל כך גאה, "ילדים צריכים חינוך, קפידה וסדר", טענה נחרצות, מנהלת ביד רמה את משפחתה.
ישבו כולם ליד השולחן והתחילו לאכול כשנועה, בת גילה, הגיעה מתנשפת והתיישבה לצידה. ציפורה הביטה בה בחומרה ושאלה: "נועה, את יודעת שמי שמאחר לא אוכל, נכון? למה אחרת?" כעת קולה התרכך מעט כאילו מתחננת שנועה בת טיפוחה, תתן לה תירוץ טוב לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה.
"אהה.. נזכרתי ששכחתי לעשות שאלה אחת באנגלית ולא רציתי שהמורה תסמן לי ביומן".
"והספקת?" שאלה ציפורה בטון גאה, אנגלית היה המקצוע החשוב ביותר לדעתה.
"כן, ברור" ענתה נועה בטון גאה כשל אמה. עכשיו היה מובטח לה שארוחת הבוקר לא תגזל ממנה. והיא צדקה. ציפורה קיבלה ממנה הבטחה שהדבר לא ישנה שוב והיא הוסיפה לכולם שאכן זה מקרה חירום.
שיינה לא יכלה להבליג יותר. ארוחת הבוקר נמהלה לפתע בטעם מר כשזכרון כל אותם הארוחות שנגזלו ממנה צף בזכרונה. היא הרחיקה בזעם ותיעוב את הצלחת ממנה, כוס החלב ממנו סלדה תמיד, נשפך על השולחן כשצעקה בכעס: "רק כשאני מאחרת אני לא אוכלת, נכון? אבל הילדים הצדיקים שלך תמיד מסכנים ולא אשמים באיחורם. את מתנכלת לי כי את שונאת אותי, כי אני לא באמת הבת שלך. אני לא סובלת אותך, ציפורה השמנה!" פרקה את כל תסכולה ולא הבחינה בידה המדושנת של ציפורה המתקרבת אליה. המומה, חשה בצריבה הכואבת, שורפת בלחייה. מיהרה לאחוז בלחייה, כלאה את דמעות הכאב (לא, היא לא תתן להם את התענוג לראות אותה בוכה) והעלבון וכשהיא רצה במהירות לחדרה, לקחת את מעט החפצים שלה, גמלה בליבה ההחלטה שזו הפעם האחרונה בה היא דורכת בבית זה.
באותו היום היא לא הלכה לבית הספר. היא התרחקה מהבית ואז עלתה על האוטובוס הראשון וירדה בתחנה האחרונה שלו, הרחק הרחק משם.
* * *
"שיינהל'ה?", שוב נרעדה למשמע הקול הרך והמגע הענוג על כתפה. רצתה לברוח ולהתכדרר על מיטתה. יגון עמוק עטף אותה ודמעה גדולה זלגה על לחייה. אך ברכה לא הותירה בידה הזדמנות. היא עטפה אותה בחום והצעידה אותה לשולחן מפזזת ומרקדת סביבה בקול עולץ.
"הנה שיינהל'ה, נאכל יחדיו".
"מה.. חיכית לי עד עכשיו...אה..לא אכלת?" גמגמה, חשה בושה.
"אל תתאגי, מיידהל'ה שלי. שתיתי משהו חם. בדרך כלל אני לא אוכלת בבוקר למרות שהרופא ציווה עליי זאת בביקור האחרון. אבל כשיש לי חברה נכבדה כמוך, וודאי שאוכל. אבל מה אני מפטפטת, את בטח מממש רעבה".
שיינה נלחמה שוב עם הדמעות שאיימו לפרוץ. לא היתה מורגלת בחום שכזה. התיישבה במקומה והתחילה לאכול, מכניסה את האוכל במהירות לפיה. פתאום שמה לב שכבר יומיים לא אכלה ארוחה הגונה.
'מי זו ברכה הזו? היא באמת לטובתי? מה האינטרס שלה? לכל מבוגר יש אינטרס, כבר ראיתי', חשבה בעודה בוחנת את צעדיה של ברכה. ראתה אותה נגשת לכיור, ממלאת נטילה במים ושופכת על ידיה שוב ושוב. ברכה מילמלה בקול כמה מילים, התיישבה על הכיסא, שוב ממלמלת משהו לפני שנגסה בלחם המרוח בגבינה 5%.
"אה, זה טקס של דתיים", מלמלה שיינה.
"מה אמרת, שיינהל'ה" שאלה ברכה, שוב בקולה הרך.
"ללא..כלום, סתם" שוב גמגמה,כועסת על הגמגום הלא רצוני הזה.
"איך ישנת? היה חסר לך משהו?" שאלה ברכה בהתעניינות.
שיינה הנהנה בראשה ולקחה מנה נוספת וגדושה של סלט ירקות.
ברכה חייכה, בוחרת שלא לחלוק עם שיינה את קולות הבכי והאנחות קורעות הלב, להם היתה עדה בלילה. אותן קולות שבשלהן לא עצמה עין.
אז, לקולות הבכי החנוק, גמלה בליבה ההחלטה שהיא לא תעזוב את שיינה עד ליומה האחרון.
תגובות
וואו.. פשוט מצויי'ן!!
מחכה ממש להמשך!!