חיים בשחזור

"לא, לא, לא, את יושבת ואני שוטפת את הכלים", אמרה שיינה וכבר היתה במטבח מול ערימת הכלים שהצטברה עוד מהארוחה הקודמת. ברכה לא אוהבת להשאיר כלים לא שטופים בכיור. חונכה לכך שיש לבצע מטלות מיד כי אם לא, הן מצטברות ונערמות והקושי גדל.

אבל יש דברים שדוחים גם עקרונות מקודשים. הגמישות והרגישות שאפיינו את ברכה יצרו שילוב מאוזן ונתנו לה את היכולת לבחון כל דבר לפי רמת הדחיפות והנחיצות.

כעת, התרווחה על כסא הנדנדה שבמרפסת ובידיה סלילי הצמר והמסרגות. חיוך התפשט על שפתיה. היא היתה גאה בשיינה שלה שלחייה החיוורות קיבלו מעט סומק במשך חודש הימים שחלפו מאז אספה אותה לביתה. ברכה ידעה שעוד נכונה לשתיהן דרך ארוכה אך לא חששה מכך. חייה היו אוסף גדול של דרכים ארוכות. 'נו ברכה, ואת כולן צלחת? האם כל דרך הגיעה אל סיומה?" ברכה גרשה מחשבה זו ממוחה, יודעת לאן היא תוביל. לא, היא לא מוכנה לפשפש ולשקוע בזה. החליטה להניח לזה. 'להניח? ומה טורד את נשמתך בימים ובלילות? תודי שלא פעם את מצרפת אנחותייך לאנחותיה של שיינה. כן, את המושיעה שלה אבל... אולי גם היא מושיעה שלך?' הופתעה לרגע מעוצמת הגילוי.

עכשיו הביטה במעשה ידיה והבינה שהיא צריכה לפרום את השורה האחרונה, 'יש פעמים שחייבים לפרום כדי ליצור משהו יותר טוב. כדי לצמוח. כן, כן ברכה, גם ממשבר אפשר לצמוח. גם משהו רע בעינייך יכול להתברר כדבר הטוב ביותר', הביטה בשורה החדשה והיפה שיצרה. 'אין רע יורד מלמעלה' סיכמה לעצמה.

שוב שקעה במחשבות. 'שיינה פורחת לאט לאט אך עדיין סגורה מאוד וכל דבר מרתיע אותה וגורם לה להתכנס בתוך מנגנוני ההגנה שסיגלה לעצמה. איך אני יכולה לעזור לה יותר?' ברכה לא היתה מודאגת מזה ששיינה לא משתפת אותה בצרותיה. עדיין לא ידעה עליה דבר, אפילו לא את שמה האמיתי אבל היא לא היתה מוטרדת. הזמן יעשה את שלו עם הרבה אהבה, חום וקבלה ללא תנאי.

שורה נוספת רקמה לה עור וגידים וגם הזכרון הטרי שבשלו נדחתה מלאכת שטיפת הכלים לאחר ארוחת הצהריים. הן סיימו לאכול וברכה לקחה בידיה ברכון וברכה "ברכת המזון", חשה במבטה הבוחן של שיינה. הדבר חזר על עצמו בכל פעם שברכה. היא מברכת ושיינה מביטה בה בדממה.

סיימה לברך והתחילה לפנות כלים כששיינה מצטרפת אליה. שיינה לקחה את המטלית ורצתה לשטוף את הכלים אך ברכה אמרה לה שאין צורך, היא כבר רגילה. אך למול זוג העיניים הכחולות כים שהפצירו בה, לא יכלה לסרב. שיינה לקחה צלחת, סיבנה אותה במרץ כשלפתע נשמע קול נפץ, הצלחת החליקה ונשמטה מידיה. שיינה קפאה על מקומה וברכה קפצה כשצווחת בהלה נמלטת מפיה. הצליל הרם הבהיל אותה. לרגע פגשו עיניה את עיניה המבוהלות של שיינה. מבט רדוף ומאויים ניבט משם. דמעות גדולות הופיעו בהן, ושיינה מחתה אותן בתנועה חדה. ברכה מיהרה אליה, רוצה לעטוף אותה בחום. להגן עליה. 'אולי היא נפצעה?' חששה לרגע. שיינה נרתעה לאחור באימה גלויה וברכה שוב חשה בכאב המפלח בליבה. 'מה קרה לילדה הזו? מי פצע כך את נפשה?' ברגע שלא ארך יותר משניה, התלבטה האם לסגת או שלא. מה יהיה הטוב ביותר עבור שיינה? ואז חיבקה אותה עם כל האהבה. מנסה להקרין אליה בטחון ויציבות. גופה של שיינה היה נוקשה והיא ניסתה להתנגד מעט. מנסה להרחיק את ברכה. ואז נמסה כמו חמאה, התפרקה בין הזרועות האוהבות שהקיפו אותה ופרצה בבכי כשכל גופה רועד ללא שליטה. ברכה היתה המומה לרגע קל מעוצמת הרגשות אך המשיכה לעטוף בעוז את הילדה הצנומה והרועדת כשהיא מנענעת אותה שוב ושוב כתינוק.התנועות החוזרות ונשנות ומלמוליה המרגיעים של ברכה עשו את שלהם ויפחותיה של שיינה שכחו לאיטם. כשברכה ראתה שאין בכוונתה של שיינה לשתף אותה במה שהתחולל בתוכה, הניחה את כפות ידיה על כתפי הנערה ואמרה לה בקול שקט ובוטח: "אם לא שוטפים לא שוברים", היא שתקה לשניה והמשיכה, "לפעמים אנחנו שוברים בדרכנו משהו. מרגישים שקלקלנו אבל אנחנו צריכים לזכור שרק מי שלא שוטף,לא מנסה, גם לא שובר", הפעם שתקה לזמן ממושך יותר ואז הוסיפה: "ולא משנה מה תעשי, שיינה, אני אוהבת אותך בכל ליבי, תזכרי את זה", דבריה האחרונים גרמו לפרץ דמעות מחודש ושיינה נמלטה לחדרה.

ברכה נותרה מהרהרת בדברים שאמרה, מתפללת שהם היו הדבר הנכון ברגע הנכון ולא יכלה להתעלם מהמסר שניסתה להעביר: 'אם לא שוטפים לא שוברים- את באמת מאמינה בזה? באמת?? אז למה כל רגשות האשם שיש לך?'

ברכה נאנחה, 'כמה קשה ליישם אפילו דבר שמאמינים בו'.

שיינה נמלטה לחדרה. מחפשת מסתור בין קפלי השמיכה העבה והחמה. 'ממה את מסתתרת שיינה? השמיכה לא תעזור לך, זה בפנים. את לא יכולה לברוח מעצמך'.

'אז שברת צלחת, מזה בוכים? דברים כואבים יותר קרו לך ולא בכית, מה עובר עלייך?' 

'כאן את לא באומנה! תזכרי את זה טוב טוב. כאן לא יעשו לך שום דבר רע'. שיינה נרעדה. תמונות שונות מחייה חלפו בראשה.

נזכרה במשפחת מושונוביץ' ונרעדה רק לזכרון השם. בפעם ההיא ששברה את קנקן הפורצלן שקיבלו מהסבתא שמזמן הלכה לעולמה. זעקות השבר והחימה של גב' מושונוביץ' זעקו כעת באוזניה והיא ניסתה לאטום אותם בחוזקה.

'שיינה, לא תוכלי לברוח לעולם. זה חלק ממך'. לחש לה שוב הקול הפנימי. והיא חשה שוב ושוב בחבטות שהנחיתה עליה גב' מושונוביץ'. המכות שמזמן הגלידו, נפתחו וכאבו לה שוב והיא שיפשפה אותם באופן לא מודע, מנסה להקל על כאבם.

אז היתה עוד קטנה, בת 9 בערך, ולא חשבה על אפשרות של בריחה. שנה שלמה נותרה שם, סופגת מכות וחושבת שאולי זה באמת מגיע לה כי הרי המבוגרים תמיד צודקים. שנה לאחר מכן נמלטה כשבדימיונה מראה ההרס הרב שזרעה בבית המקודש של הזוג מושונוביץ', אך זה היה רק בדמיונה. בשעת לילה מאוחרת, נמלטה על נפשה ואפילו בשטרות הכסף שהיו מונחים במגירה שבמטבח, לא נגעה. 'וגב' מושונוביץ' עוד חשבה ששם תחביא אותם מהילדה הגנבת והמושחתת הזו', הרהרה במרירות.

'די, די!!! שיינה, את יודעת שברכה היא לא כזו והיא תמיד תאהב אותך ותגן עלייך'.

עיניה נעצמו בכאב. 'לא, לא, היום היא כבר לא תמימה. במבוגרים אי אפשר לסמוך!' התמכרה לשחור שעטף אותה ונרדמה.

שיינה התיישבה לצידה של ברכה על כסא הנדנדה. ' לא אופייני לה ', הרהרה ברכה, מאושרת מהקרבה. היא חייכה אל שיינה באהבה. ולחייה של שיינה סמקו לפתע. 'גם זה לא אופייני', מחאה ברכה לעצמה כפיים.

הן ישבו דוממות ובשתיקתן כמו שוחחו אחת עם השניה.  

יש מילים הנאמרות בדממה.