פורסם בתאריך ז' בסיוון תשס"ח, 10.6.2008
ב- איקסים אדומים כדם
אני מסתכלת על טבלת הייאוש. רוב משבצות הטבלה כבר מסומנות באיקסים אדומים כדם.
מה פשר הדימוי הקשה הזה?
למה דווקא הוא צץ בראשי?
האמת היא שאין דימוי קולע יותר כדי להמחיש את הימים שעברו.
היו ימים שעלו לי בדמעות שאם הייתי בוחרת את צבען הן היו אדומות כדם.
לתלמידים קשה לעיתים לדמיין מה יכולה מילה כזו או אחרת, בדיחה, תעלול או לגלוג לחולל בנפש המורה.
למרות שבתור מורים אנו משתדלים לא לקחת אישית. לנטרל ולסנן את החיצים ולדון לכף זכות שאולי זה סתם מתוך משובת נעורים.
לשנן שוב ושוב ססמאות כדוגמאת: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" וכו'.
בכל זאת, אי אפשר להשאר אדישים לגמרי. הפגיעה תהיה פגיעה ולמרות שנוציא את החץ, ישאר חור קטן (לפעמים גדול...)
אני מרפרפת בעיניי על שורות האיקסים האדומים. במבט חד יותר וערני, ניתן להבחין איך האדום הולך ומחוויר. איך איקסים שבתחילה היו חדים ועמוקים הפכו לקלילים יותר ושטוחים.
לא, זה לא כי הדיו דהה מרוב שימוש.
אלא, שיום מיום הפך צבעו מאדום לוורוד.
רק כשאני מסתכלת לאחור ורואה את הצבע האדום כדם וכיצד הוא שינה בהדרגתיות את צבעו, אני יכולה להאמין שהיו ימים קשים.
שהיו ימים בהם רצתי בדביקות קנאית לסמן איקס גדול ואדום על עוד יום שחלף.
מי היה מאמין שאצטרך להשלים ימים של סימון...
עכשיו, אני מסתכלת על טבלת הייאוש.
היא מתקרבת לסיומה.
ואני חשה...
בטח ששמחה. אבל,
גם צער.
ואפילו...
קצת געגועים- למרות שעוד לא נפרדנו.
תגובות
בעזה"י
לילה טוייב!!!
מישהו