טבלת ייאוש

ג- ציונים- וכל מה שביניהם...

אני מסתכלת על התעודות המונחות מולי ומתכוננת נפשית לשעות של עבודה.

אני מתחילה.

חישובים וממוצעים של מבחנים, של הקשבה ושל השקעה,

ושל כל מה שביניהם.


בעלי עובר ומביט במעשיי. אני משחררת אנחה. עוזבת לרגע את העט ומתמתחת, משחררת את אבריי הנוקשים מישיבה ממושכת.
הוא מביט עליי, עיניו מביעות פליאה וחוסר הבנה. חושב לעצמו מה ה"ביג דיל".
"אתה חושב שזה פשוט אבל זה ממש לא", השבתי להערה של נאמרה.
"מה מסובך?", שואל בעלי השכלתני והמעשי.
הוא נעמד מאחורי, מביט מעבר לכתפיי ומעיר: "אני רואה שאת צריכה לעשות ממוצע של הציונים ולכתוב את התוצאה".
אני מסתובבת ומביטה בו במבט של: 'אין לך ממש מושג על מה אתה מדבר'. והוא מחזיר לי מבט של: 'כן? אז תסבירי' ואני מסבירה:

"אתה מסתכל על המספרים שרשמתי בתעודה. רואה 9, רואה 7/8. זה בסך הכל מספרים, לא? מה קשה לכתוב מספרים, נכון?" הוא מביט בי, עד עכשיו אמרתי בדיוק מה שחשב והוא כבר קולט שאני הולכת לומר לו: 'אז זהו, שאתה טועה' והוא מנסה להבין לאן אני חותרת.

"אז זהו..." אמרתי, "...שאתה טועה".

"מאחורי ה- 9, ה- 7/8 ואפילו ה- 6  יש כל כך הרבה שיקולים. כל כך הרבה מחשבות, לבטים, התחבטויות.
אתה חושב שזה ממוצע של הציונים ואני אומרת לך שזה לא רק ממוצע של ציונים אלא גם של השקעה וחוסר השקעה, של השתתפות ומנגד אדישות וזלזול. זה שקלול של יחס למקצוע, של היישגים ואפילו דברים שאינם כתוצאה ישירה של מעשיי התלמיד אלא שיקולים של מה תהיה התוצאה אם אתן ציון כזה לתלמיד..." הבטתי על בעלי, עכשיו "איבדתי" אותו.
"תראה", הסברתי לו כמו מורה בכיתה, מנופפת מולו בתעודה של תמר, "אתה רואה כאן את הציון 8/9?", הוא הנהן.

"אתה לא מתאר לעצמך כמה זמן 'שברתי את הראש' איזה ציון לכתוב לה. הממוצע של ציונייה היה ברור מאוד וגם אם הייתי מוסיפה פה ושם כמה נקודות, הייתי מצליחה בקושי לגרד עבורה את הציון של 7/8. אבל לא יכולתי בשום פנים ואופן לתת לה ציון כזה. זה היה שובר אותה. ומה היתה התוצאה של ציון כזה בעבורה? ששנה הבאה היא תקבל בתעודה 6/7 במקרה הטוב" חלקתי איתו תובנות וניסיון של כמה שנות וותק.

"אתה מבין? אני צריכה לקפל בתוך הציון גם את הימים והלילות של ההשקעה וההתמסרות של תמר למקצוע. את ההקשבה בפה פעור, מצח מקומט וחשש בעיניים שחלילה וחס לא תפספס מילה ואז כל הקשר והמהלך של השיעור יתפוגג  לו.
אני צריכה לצרף את מניין הלילות בהם לא עצמה עין לפני מבחן, לפני מתכונת ובגרות".

"אני חייבת להיות גמישה, אנושית, אחראית ושקולה. לראות צעד אחד אחרי. אני גם לא יכולה "לפנטז" ציונים. הכל חייב להשקל ולהחשב". עצרתי לרגע והרמתי תעודה נוספת, "תראה את הציונים של התלמידה הזו. רובם טובים מאוד וגבוהים משל הקודמת. והיא משיגה אותם בקלי קלות. אתה מבין? לפעמים היא בכלל לא מקשיבה ופה ושם לעיתים מפריעה, אבל יש לה ראש. בחצי שעה היא משיגה לבדה מה שלאחרת לוקח בשעתיים. אז להוריד לה ציון כי היא מפריעה לפעמים או מגלה חוסר רציונות, אני לא אעשה. בשביל זה יש מקום להערות בצמוד לציון. אבל אני גם לא הוסיף לה ציון מעבר למה שהשיגה בכוחות עצמה".

"וגם להוסיף ולעלות בציון צריך להיות בצורה מדודה והגיונית", הוספתי.
"אני לא יכולה לכתוב ציון שממש לא משקף את ידיעות התלמידה, זה יכול לפעמים גם להזיק. תתאר לעצמך שאכתוב לתלמידה ציון של 9 במקצוע שבמאמצים היא תשיג בו 7. בכל פעם שתקבל במבחנים 7, כי זו רמתה, היא תהיה מתוסכלת מאוד. ה7 יהווה כשלון כי היא תחשוב שהיא ברמה של 9".

"טוב, טוב..." בעלי מחייך, מרים ידיים כנכנע, "טעיתי, זה באמת קשה ומצריך הרבה מחשבה". הוא עוצר. מרפרף במבטו על התעודות הפזורות ואומר בקול שמח ומלא שביעות רצון:

"תתעודדי, כבר סיימת לכתוב כמעט את כל הציונים. נשאר לך רק לכתוב הערה בסוף התעודות".

לא רציתי להעמיד את בעלי היקר על טעותו ולגדוע באחת את שביעות רצונו. החלטתי לחסוך ממנו את "ההרצאה חלק ב'- ההערות שבתעודה"

אבל לא הצלחתי לכלוא את החיוך שהתפשט על שפתיי,

"מה? למה את מחייכת חיוך כזה? " שואל בעלי, קצת מבולבל.

"כי אולי אתה בכל זאת צודק..." בעלי מאושר, שמח על הפירגון. אך בכל זאת רוצה לדעת במה הוא (שוב, לטענתו...) צודק.

"אולי זה באמת לא כ-ז-ה מסובך לכתוב ציונים" עכשיו החיוך שלי התפשט לגמרי.

חזרתי לתעודות, מצחקקת לעצמי.

"רגע...רגע... למה את מתכוונת", בעלי מכווץ את מצחו בחשדנות.


"אתה כבר תבין לבד..."