פרק ג'- יום הולדת
ברכה נמנמה על כיסא הנדנדה שבמרפסת. שעת צהריים זו שעה של מנוחה ולמרות שהשינה ממנה והלאה היא אינה יכולה להתעלם מהרגל של שנים. לאחר שהתהפכה במיטה, לקחה ספר עב כרס והתיישבה בכיסא, מרימה רגליה. גם הלילה קשתה עליה השינה.המחשבות והזיכרונות באים בדקות השקטות של הלילה, כשאין דבר שיסיח את הדעת מהם. קראה שני דפים והתמכרה לקרני השמש של לאחר הצהרים שריצדו על פניה. 'מה את עושה, ברכה? את לא יודעת שזה מסוכן? שהשמש מזיקה וח"ו אפשר לקבל את המחלה מחשיפה מרובה?' הזדקפה על הכיסא וכבר חשבה לוותר על התענוג אך מחשבה נוספת שחלפה בראשה גרמה לה לשוב ולהתרפק בתוכו. 'וכי זה הדבר היחיד שמסוכן? זו הצרה הגדולה ביותר שלך? עכשיו תתחילי לדאוג גם ממעט קרני שמש מחייות? ומה עם שינה? כבר שבוע ימים שאינך מצליחה לישון. חשה דפיקות לב מואצות. את הרי יודעת שלחץ דם גבוה מסוכן עבורך. הלב שלך לא חזק כמו שאת חושבת...' ברכה קטעה את חוט מחשבותייה המטריד, מדחיקה אותו עמוק. אין לה כוח להתמודד עכשיו עם צרותיה. יבוא היום שתעשה את זה אם תעזור אומץ אך לא כרגע.
'מעניין מה עושה שיינה כעת', הירהרה. מאז ארוחת הבוקר לא ראתה אותה. את ארוחת הצהריים סעדה לבדה לאחר ששיינה אמרה שאינה מסוגלת לאכול והיא תאכל משהו מאוחר יותר. 'חבל,' חשבה אז, 'צריך לשמור על סדרים והרגלים נכונים. זה לא בריא. לא לנפש ולא לגוף'.
עכשיו החליטה לברר האם קרה משהו לשיינה. כמה נקשרה אליה בשלושת החודשים בהם היא בביתה. פחדה מהרגע בו תעזוב אך ידעה שיום זה יבוא. ויום זה יהיה מר עבורה אך עבור שיינה הוא יסמל תחילתו של מרפא.
צעדה באיטיות לחדרה של שיינה. 'את מזדקנת, ברכה'. שיפשפה את גבה שכאב. הדלת היתה פתוחה קמעה. ברכה הציצה וראתה את שיינה. שוכבת על המיטה כשמחצית מגופה בחוץ. נראה שלא מזמן נרדמה. שנתה היתה עמוקה אך לא רגועה, כתמיד.
ברכה נכנסה לחדר. רגשות של חום אמהיים מציפים את ליבה. הנה, היא רק תיישר אותה ותכסה אותה בהרבה רוך ואהבה. כך הייתה נוהגת לעשות ל... 'די! די, ברכה. מה קורה לך? כבר שנים שלא חשבת מחשבות אלו. ומאז ששיינה הצטרפה אינך מוצאת מרגוע לנפשך. שלטי בעצמך!'.
שוב דמעות בעיינה של שיינה. 'מה הכאיב הפעם לילדה? ואולי זאת אני?'. יישרה אותה וקיבלה מענה לשאלתה. תחת זרועה של שיינה היה מונח יומן שנתי מקומט מדמע. התאריך היה מוקף באדום ותחתיו, באותיות חרוטות ועקומות מעט נכתב: "מזל טוב??? יש לי יום הולדת" ליבה של ברכה נחמץ. 'אוי, למה הילדה לא אמרה לה? היתה עושה משהו. בטח, ומה חשבת, ברכה, שהיא גם תזמין מתנה? לא הספקת להכיר את שיינה? סגורה אך גם אצילת נפש'.
היא כבר תחשוב על משהו...
* * *
שיינה התעוררה. ביטנה גירגרה מרעב.קמה ממיטתה, ההיפה מבט במראה ויישרה בתנועות מהירות את שיערה הסתור, אוספת אותו ברישול.
צעדה לעבר המטבח וקיוותה בכל מאודה שגם ברכה תהיה שם. אולי... אולי תספר לה שזה יום הולדתה. אולי תספר לה שכבר עשר שנים שלא חגגה אותו. אולי גם תספר על אותו יום עגום לפני אחד עשר שנים, כשאבא ניסה לחגוג לה יום הולדת. זה היה ממש אחרי... אחרי שאמא נטשה אותה.
* * *
"היום יומולדת, היוומיומהוולדת, היום יום הולההדהת..." זייף אבא בקולו הצרוד ממאמץ. פניו היו אדומות מריצה. לפני שעה סיים את עבודתו השנייה, רץ לחנות וקנה עוגת יום-הולדת ובובת פלסטיק בשמלה ורודה. רצה לשמח את ילדתו המסכנה שחייה התהפכו עליה לפתע.
והיא, ילדה קטנה כבת חמש, פרצה בבכי מר. "רוצה את אמא. אני לא רוצה בובה וגם לא עוגה. רק את אמא". הטיחה את הבובה בריצפה והשליכה את העוגה מהשולחן בהיסטריה. אולי היתה משליכה עוד דברים לולא שמעה את דלת חדרו של אביה (ואמה) נטרקת ולאחריה קול בכי סוער כשלאחריו שמעה את אביה צועק: "מה אתה רוצה ממני? מה?? אני לא מסוגל יותר!"
היא זוכרת עד היום את הבהלה והבילבול שחשה. אף פעם לא שמעה את אביה בוכה. אפילו לא כשאמא עזבה. גם בתור ילדה בת חמש הבינה שפגעה באביה ועשתה מעשה שלא יעשה בכך שהשחיתה את העוגה.
היא ניגשה לעיסה שהיתה רק לפני כמה דקות עוגה יפה, גירדה אותה מהרצפה, הרימה בידיה הקטנות ויצרה על המגש משהו שהיה אמור להראות כמו עוגה אך היה נראה גם לה כמו ההר שהיתה יוצרת בארגז החול שבגן.ניגשה בשקט לחדרו של אבא ופתחה את הדלת. אביה קפץ בבהלה וניסה להסתיר את דמעותיו. כשראה את המגש שבידיה, פרצו שוב הדמעות מעיניו ובכי חנוק נמלט מבין שפתיו החשוקות. הוא חיבק אותה בעוז והיא טמנה את ראשה בכתפיו.
בלילה היא ישנה לצידו, מחבקת את הבובה שהביא לה.
* * *
ברכה לא במטבח. בדרכה ראתה שהיא מתנדנדת בכיסא שבמרפסת ובידה ספר. חשה דקירה של עצב בליבה. לפתע קלטה כמה הפכה להיות תלותית בברכה וכמה היא נעשתה עבורה דמות משמעותית. היא לא רצתה בזה. רצתה להילחם בזה. היא ידעה שזה מזמין כאב ועוגמת נפש. חוותה כבר אינספור פעמים בגידה ולא רצתה לחזור למעגל הזה בו היא נבגדת על ידי מישהו קרוב. העדיפה את הבדידות אך לא יכלה להתנתק מהצורך הנואש והממכר של האכפתיות והאהבה שהורעפה עליה פתאום.
נכנסה קודרת למטבח וקפאה על מקומה, המומה. על השולחן היתה מונחת עוגה קטנה, מלאה קרם ושוקולד ולצידה מתנה עטופה ועליה מעטפה לבנה.
"סלחי לי, שיינה. אילו ידעתי לפני אולי הייתי מתארגנת יותר אך מכל ליבי קבלי עוגה זו שאולי תמתיק לך את יומך. ומתנה סמלית שתהיה לך לעוד חבר. דעי שהדף הוא החבר הטוב ביותר. שלך באהבה רבה, ברכה". קרעה את עטיפת המתנה וגילתה בו יומן כשעל כריכתו מתנוססת תמונת ילדה חייכנית ופרח בידיה.
כשדמעות מציפות את פניה. רצה אל ברכה המופתעת וחיבקה אותה בחוזקה.
* * *
גם באותו לילה ברכה לא ישנה. היא ישבה ובכתה יחד עם שיינה. שומעת ומשתתפת בחווית יום ההולדת האחרונה שחגגה כילדה.
* * *
עמוק, עמוק בתוך ליבה ידעה שהיא בוכה על עוד ילדה קטנה...
תגובות
אין לי מילים...
היה בא לי פשוט לבכות בקטע של יום ההולדת האחרון שלה עם אביה... ואוו, הכנסת אותי לזה ממש...
יש לך כתיבה מעולה ומשוחררת!!!
אני מחכה לפרק הבא!!
המון הצלחה!!