פורסם בתאריך כ"ד בתמוז תשס"ח, 27.7.2008
אז זהו, החופש הגדול כבר הגיע למחציתו ואני לא הגעתי למחצית הדברים שהצבתי לעצמי.
למרות שהסתיימה השנה עדיין לא הורדתי את טבלת הייאוש, למה? כי קשה לי להתנתק.
הקשיים קשרו את ליבי ללב תלמידותי וכעת אני מסרבת להתירם. אני בחופש ועדיין עובדת- משוחחת עם תלמידותי בטלפון ואפילו מסרתי להם שיעור- כמובן, בביתי. לא, לא שיעור ספרות אלא שיעור חינוך, מפגש כיתתי שנוצל גם הוא להשפעה ולחינוך.
אני אוהבת להסתכל על המשבצות. מאחורי רבות מהן מסתתרת חוויה, סיפור או מקרה. לפעמים, אני מוצאת את עצמי נזכרת, משחזרת שיחה, מבט.
כן, אני אוהבת את תלמידותי! ואני חשה שהן אוהבות אותי. במפגש שערכנו בביתי, הן הקריאו לי שיר כל כך מרגש בו הן מודות לי על מה שעשיתי עבורן ובו כמיהתן שאמשיך לחנך אותן בשנה הבאה.
רציתי לבכות ועצרתי בכוח את דמעותיי (ראיתם פעם מורה בוכה?...)
- כי התרגשתי כל כך ולא יכלתי להכיל את הרגשות שסערו בתוכי.
- כי ידעתי שאני הולכת לאכזב אותן.
לא, אני לא יכולה להיות המחנכת שלהן בשנה הקרובה-
אני עוזבת את בית הספר למקום אחר, מאילוצים שונים. ועם הכאב האישי שלי (כפשוטו, כי כל כך התחברתי אליהן) שגם איתו אני צריכה להתמודד, אצטרך לחשוב כיצד להתמודד עם רגשותיהן.
כשנפרדנו בסוף השנה, הכנתי מצגת על השנה שחלפה עלינו ועם כל ההתרגשות חשבנו כולנו שזו פרידה זמנית אבל להפרד ממש זה כבר משהו אחר...
איך אני הולכת לספר להן שאני עוזבת?
תגובות
אין יאוש בעולם, מקום חדש - מזל חדש!
יישר כח לדברים היוצאים מעומק ליבך.
הצלחות רבות במקום החדש!
אולי לא ממצא מספיק את הרגשות?
האמת, שכתבתי מהלב ושלחתי, אולי הייתי צריכה לעבוד עליו יותר, או שלא- בכל זאת זה מונולוג.
אני בטוחה שעם הכאב והצער של העזיבה הם יבינו אותך..
שאוהבים אדם מתרגלים לזה שהוא גם הולך בדרך אחרת..
גם אם לא תמיד מקבלים זאת אך לומדים לחיות עם זה למרות הכאב..
ואת יכולה לשמור איתם על קשר גם אם זה לא יום יומי..
חיפשתי משהו מפתיע, מיוחד, לפחות דימויים או משהו...
מקווה שזה בסדר.. אני באמת באמת באה מכיוון של הערה בונה..
כי הרעיון יפה, ואם את מרגישה את זה בטוח שאפשר לכתוב את זה מרגש יותר.
מליון הצלחה!
אפילו הפרקים האחרים בנושא הזה שונים מזה.
זה היה מזמן. ואני רואה שאמרתי בתגובה השניה בדיוק מה שאמרת.