חיים בשיחזור

פרולוג

ישבה על החול הלוהט ולא חשה כי ליבה שרף יותר. הוא צרב את כפות רגליה החשופות, אבל היא חשה את  צריבת הדמעות שחנקו את גרונה.
ידיה האוחזות במכתב מקומט, רעדו.
עיניה ראו לא ראו אך לא היה לה צורך- ידעה את התוכן בעל פה.
הוא היה חרוט בליבה השסוע,
קורע אותו שוב ושוב.

הביטה בים, בגלים. הם היו גבוהים אבל לא מאיימים. היא כמהה אליהם, דמיינה כיצד הם נוגעים בה, מלטפים אותה וגואלים אותה. מביאים אותה אל המנוחה...

לא, היא לא מסוגלת. רוצה להרים ידיים. להתנתק מהעולם שהכאיב לה, שבגד בה אבל לא בדרך הזו.
לא רצתה במוות איטי ומכאיב.

היא כבר התכוננה...

לידה היה המכתב שפצע את ליבה. היא חשבה שהוא זה שיביא את המזור לחייה האומללים וכשפתחה אותו התרסקו עימו כל תקוותיה וחלומותיה.

רצתה כבר לסיים וזהו. לא לחוש יותר את הכאב. להרגיש כלום. אבל עכשיו פתאום לא מיהרה. עכשיו רצתה לשחזר את הכול, להיפרד מהכאב שהיה מנת חלקה וחברה לחיים.

זוכרת את עצמה בגיל קטן. זיכרון מטושטש ולא ברור. בוכה בלילה מסויט ויד רכה מנסה להרגיע אותה- היד של אמא.
במשך שנים כמהה לחוש את המגע הזה... אבל אמא לא היתה.
אמא הלכה.
החיים כבדו עליה והיא נטשה...אותה.
בחרה לברוח ולהשאיר ילדה קטנה עם אבא שלא ידע להכיל את כאבו ואת כאב ביתו הקטנה.

בגיל 6, שנה לאחר שננטשה, נשלחה לאומנה.
מאז, עשר שנים אחרי, עברה משפחות רבות יותר מסך שנות חייה.

עם אבא לא רצתה לשמור על קשר. חשה שבגד בה ונטש אותה ביום בו נטשה אותה אימה. דווקא כשהיתה זקוקה לו יותר מכל...

חפנה גרגירי חול רותח בכף ידה. מייחלת לחוש בכאב הצריבה והשליכה אותו בזעם על שלא הצליחה לחוש בו.
נזכרת בכל אותן פעמים שניסתה להכאיב לעצמה כדי לחוש קיימת- גם בהן נכשלה.

השתעשעה בדמיון בו באים לבשר לאבא על מותה. כיצד הוא פורץ בזעקות שבר ו...מתקשר לספר לאמא שלה. אמא חשה בנקיפות מצפון ולא סולחת לעצמה עד יומה האחרון...
'כן, בטח...'- קימטה את המכתב שבידה לכדור קטן. המילים בו הבהירו לה מעל לכל ספק שאם היא תמות, לאמא לא יהיה אכפת. לאמא יש חיים אחרים ולה אין בהם חלק.

אף פעם לא היה...

למי יהיה אכפת אם כבר לא תהיה? למשפחות שזרקו אותה מבתיהן, מפחדות שתהרוס את חינוך ילדיהם?
לכמה נערות שוליים שחברה אליהן וברגע האחרון, כשעוד אפשר היה, ניתקה מהן קשר וברחה? לא, זו לא היתה הדרך שלה. היא כאבה, התמרדה, אבל לא פשעה.

עכשיו, כשהדף מונח בכף ידה ובידה השנייה שבר זכוכית חד, עצמה את עיניה.

הרימה את ידה, ובתנועה חדה וזועמת חתכה את הווריד.

כשחשה את האפלה הסובבת אותה, את קולות הגלים שסערו מתרחקים ומטשטשים, נתנה לשלווה להציף אותה ולהתפשט בתוכה.

עכשיו כבר לא חשה בכאב.

לא חשה כלום...

יד רכה נגעה בכתפה.
מבולבלת, מצמצה את עיניה.
איפה היא? של מי היד הזו?
של אמא? זו חייבת להיות היד של אמא- זה אותו מגע רך וענוג.
אבל המגע של אמא מזמן כבר לא ענוג. הזכרון שלו נמוג מזמן.
פקחה את עיניה.
דמות מבוגרת של אשה הביטה בה בחום: "סוף כל סוף פקחת את עינייך. כבר רציתי להזמין רופא"
"איפה אני?" קולה היה צרוד. זכרון של זכוכית שבורה ומכתב מקומט צף ועלה והיא הביטה על זרועה. תחבושת לבנה כיסתה את מקום החתך.
האישה עקבה אחר מבטה ואמרה: "הו, אל תדאגי. כנראה שנחתכת מעט משבר של זכוכית. אבל זה לא היה עמוק ואפילו תפרים כנראה שלא תצטרכי. בטח נבהלת מאוד אם התעלפת. לא נורא, עכשיו זה מאחורייך, שיינהל'ה".
"לא קוראים לי שיינהל'ה", רק זה חסר לה, לפול על תמהונית חולת אלצהיימר.
"או, אני יודעת, שיינה זה יפה ביידיש. ואת ילדה יפה. או, ולי קוראים ברכה.
אני אלך להכין לך כוס תה, תנוחי,תנוחי שיינהל'ה. אחר כך יהיה לנו זמן לדבר.

ברכה יצאה מהחדר.

מאז, היא קראה לעצמה שיינה.


המשך יבוא...