בס"ד י"ט סיוון, מוצש"ק "שלח לך"
יום חמישי בבוקר, יצהר.
שורות שורות של יס"מ מלווים את הרכבים הכבדים חזרה מחוות שקד, לאחר שהרסו כליל את הקרוואן של הזוג המאורס הצעיר שהיה אמור להיכנס אליו בעוד ימים מספר. זאת כמובן לא לפני שהפליאו מכותיהם הן בחתן והן בכלה, ואף ברב המקום שחש לעזרתה.
צעקות, אלות, בעיקר בהמיות. ורצח בעיניים.
בעודי מעכל את הרס הקרוואן, נזכר בעמונה, בגוש, בכל אותם המקומות שחרף ההתנגדות העזה והגיבורה לבסוף הקרב הופסד, חשבתי:
כחו של נער מול כחה של פלדה
ידו של נער מול עוצמת האלה
שורת נערות מול שורת פרשים
אבן קטנה מול שריון וקסדה
דמעת נערה מול סילון המכת"ז
פנים אל פנים בהן אף שריר לא זז
פנים אטומות, מלאות בשנאה
יהרגו הפנים – לא יזילו דמעה
אני אמשיך לבוא לגירושים. על כל גרגיר ומכולה בארה"ק אמסור את נפשי. אבל משהו באמונה הנערית שיש בכוחנו, בשעת מעשה, למנוע כליל כל הרס כשניתנה הפקודה והכוחות כבר בשטח, נסדק. לעכב - כן. לגרום להם להסתובב ולחזור ביום אחר - כן. לפצוע בהם - כן. אבל בסופו של יום, גם בעמונה - מופת לעמידתנו בגבורה - נהרסו הבתים.
ובעצם, משהו נורא הרבה יותר עולה מכל הגירושים האלה, מהמפגש עם אותם ה"כוחות", כוחות ההרס והחורבן.
קראתי את הכותרת ונשנקתי.
"חרב איש באחיו"??? אחיו של מי? הם, אחים?! שלי?!
התשובה הכואבת, המפלחת את הלב יותר מכל הרס וחורבן היא שכן, חלקם יהודים. רובם. ואצל אלו ששלחו אותם אחוזי היהדות עוד גבוהים בהרבה.
אז מה הבעיה? "הרף ממני ואשמידם!" הם סטרא אחרא, בוגדים, לא חלק מעמ"י, שימותו כולם!
אבל עם ישראל לא עובד ככה. משה רבנו לא הסכים לפיתרון הזה, "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ואנחנו, גדולים ממשה רבנו?
אז מה זה אומר בעצם? שיש לנו אחריות עליהם, על מעשיהם? שהערבות ההדדית מכסה על פשעיהם? חלילה וחס!
"קללת ה' אלוקי ישראל, נצח ישראל ועם ישראל, תחול על הזוממים לגזול
מאתנו חלקי ארצנו אלה. מחשבתם הרעה תיבטל ועצת ה' לעולם תעמוד!"
(רבנו הרצי"ה זצ"ל, ט"ו באב התשל"ד)
זה אומר, שעמ"י במצב כואב. שרבים מבניו ובנותיו ששים לפסוע על ראשי עם קודש, לרכוב כקלגסים לעבר נערות צעירות ולהכות ילדים כפורעים קוזקים.
ולא, לא תצא אש מהשמיים ותאכל אותם, כי הם מייצגים חצי מהעם. ואם לא הם, אז אלו ששלחו אותם.
ואם לקרוא את המפה כך, זה ממלא ביאוש שאין כמוהו.
אבל לא אלמן ישראל. "אין בן-דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה", וכן "אין בן-דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, וי"א בדור שכולו חייב". קבלה בידינו מן הגר"א שכתב על גמרתו "בוודאי באופן השני", כלומר בדור שכולו חייב. אך בזוה"ק כתוב "טב מלגו וביש מלבר" - טוב מבפנים ורע מבחוץ. עמ"י איננו עם ככל העמים, וחיצוניותו איננה מעידה על פנימיותו. תעצומות נפשו הכבירה גנוזות במעמקי יישותו, עטופות בקליפות רבות, בהן אנו נלחמים כל העת.
אבל בד-בבד עם האמונה היוקדת בנצחו וטיבו של עמ"י, המרחפת מעל ושזורה בתוך כל צעד ושעל מדרכנו - משקל עצום יש לנגלה, לכוחות הרעים שמבוטאים כרגע בידי חלקים מעמנו. ואסור להזניח חזית זו. קטונתי מלחלוק על גדולים ממני הכותבים כי יש להרבות אור ולהגדיל תורה ודי בכך, אך לענ"ד הנפש לא תסבול מתן רגב או הרס מבנה באדמתנו הקדושה ללא מאבק, ללא מסירות הנפש עליה מורה תורתנו הקדושה, ואותה הנחיל רבנו הרצי"ה:
"כתבתי למשה דיין: דע, שעל יהודה ושומרון תהיה מלחמה. מלחמת
אחים?! מלחמת אחים אינני רוצה!!! אך אין זה משנה: האמירה הזאת,
האיום הזה, שיכול להיות על מנת כן, היא העמדה שלנו, בתוקף ועוז
וקידוש השם..."
"...דבר זה לא יקום ולא יהיה, ולא ינשלו אותנו מחלקים של ארצנו!
מחויבים אנו במסירות נפש!
(רבנו הרצי"ה זצ"ל, מתוך "שיחות הרב צבי יהודה")
אך שומה עלינו לזכור שבעוד פעולות אלו הינן ביטוי נקודתי לדרכנו הנצחית, על עם ישראל כולו להתעורר בטרם נוכל באמת לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, ולשכון שקט ושאנן לבטח בכל מרחבי ארצנו הקדושה, בלי גירושים, ללא הגבלות, בלי מעצרים וצוים מנהליים.
ואני מאמין, בכל נימי נפשי, שעם מסירות נפשנו על ארץ ישראל, בפועל ממש כציווי רבנו - עם ישראל יתעורר. פשוט כי הוא חייב.
"על חומת-הפלדה וסלע-האיתנים של כולנו, בנערינו ובזקנינו, בבנינו
ובבנותינו, של גופותינו ונפשותינו, יתפוצצו ויתנדפו כל קורי-העכביש
הטפשיים והדמיוניים של גזלני-עולם, אל מול עצת מלכו של עולם
ועולמים וקורא הדורות, האומר לירושלים תוּשב, ולערי יהודה ושומרון,
יריחו, סיני וגולן ולכל מרחביהן תיבננה..."
(רבנו הרצי"ה זצ"ל, ב' חנוכה התשל"ה)
עם ישראל קום וחיה!
תגובות
לעניות דעתי, כל המצב של פינוי מאחזים וישובים - מרמז לעם ישראל לחזור לשורשים להתחבר לתורה,על מנת למנוע את המשך העקירה,הרי ארץ ישראל שונה משאר הארצות בכך - שהיא בעלת תכונות רוחניות מיוחדות ,עיני ה' בה מראשית..."
רעיון זה מופיע גם- בקריאת שמע:"והיה אם שמוע...."
מי יתן ועם ישראל כולו יחזור אל התורה -מקור מים חיים- במהרה ועל -ידי כך תבוא הגאולה.
אלא שבדיוק מ"והיה אם שמוע" שהזכרת אפשר לראות זאת:
"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... השמרו לכם פן יפתה לבבכם... וחרה אף ה' בכם *ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה...*" -
הקב"ה עוצר את השמיים מתת מטר, אך הארץ היא זו אשר איננה נותנת את יבולה.
הארץ חיה היא, ועל כן היא יכולה גם כן להקיא מתוכה את מי שאינה חפצה בו - "ולא תקיא הארץ אתכם..." - כאשר זה לא הולך בדרך ה'.
וכאן הקישור לדברייך:
ע"י שנחזור לשורש ונתחבר לתורה נזכה גם בישיבת הארץ באמת, שהארץ לא תקיא אותנו ותאסוף אותנו על חיקה.
יישר כחך על החיזוק!
קראתי את דבריך. לטעמי הדברים נכונים, אבל אינם שלמים. ראשית, אחדות בעם ישראל היא תנאי לגאולה. גאולה מוקדמת אפשרית רק בדור זכאי. חלילה לנו לחשוב שדורנו חייב. ההיכרות של כל אחד מאתנו עם כללות ישראל, היא חלקית ולא פנימית דיה. לי נראה שדורנו בינוני, אבל קטונתי מלשפוט. הבעיה העיקרית היא שיש יותר מדי אנשים שמושכים כל אחד לכיוונו במקום ללכת יחדו. ארץ ישראל קדושה ורוחנית וחשוב להתנחל בה ולקדשה, אבל חשובים באותה מדה אם לא יותר, תלמוד תורה, מצוות בין אדם לחברו, תקון מדות ושמירה על ייחוד ישראל. צריך למצוא דרך לקיים את כל מה שהקב"ה דורש מאתנו כשכל אחד יודע את מקומו ומבלי שזה יבוא אחד על חשבון השני. הבעיות הללו אינן חדשות. לפני כמאתים שנה שד"ל כתב את המשל עתיק הבא:
בראות גבר ישיש כי יום וליל
מצות ומריבות בין בניו תהיינה,
ויקראם, ויאמר: קרבו הנה,
עומר-מטות זה רועו, אנשי-חיל,
קמו בניו כלמו, כל החיל;
איש איש אמר: אקומה וארוענה.
אך האגודה כאשר מראש עודנה;
תשב לבטח כמזוזה ואיל.
וירא הזקן ויפתח העומר,
נתון מטה ממנו אל כל-ילד;
וברגע קל כל-המטת שוברו.
ויען אז אל כל-בניו ויאמר:
למדו מוסר; כי כל דברי-החלד,
כאגודה הזאת, בקשר יתגברו
ובהתפרד יצערו.
למדו מוסר, וחיו כקשורים יחדו;
אז טוב לכם, אז לא תגורו יחד.