יצירות של שרעפים

שָׁם,
הַכֹּל נָשַּׁם.
הַכֹּל נָדַם.
וּמְרַצְּחִים פִּרְאֵי אָדָם
רוֹקְדִים בְּלַהַט עַל הַדָּם,
שָׁם.
וְדוֹמְמִים הַמֶּרְחָבִים,
ועוֹמְמִים הַכּוֹכָבִים,
וְרַק הוֹמִים הַכְּאֵבִים
אֶת יֵאוּשָׁם -
שָׁם.

כָּפַּת תְּמָרִים אַחַת בּוֹדֶדֶת
שֶׁעוֹד בַּרוּחַ מִתנוֹדֶדֵת,
חָזְתָה - כָּךְ מְסַפְּרִים - בַּכֹּל:
בַּנְחִישׁוּת לִמְעֹל
בִּבְרוֹחַ

בס"ד

יתומים היינו ואין אב,
אדוננו נלקח מעלינו*.
וחדר אל הקודש רוצח נתעב
וקטע את תלמוד עוללינו.

וזדים בכסא השלטון אוחזים,
לא נושאים עיניהם למרום.
כי הכביד אלוקים לב אותם פוחזים-
התעוורו משררה ורום.

כי נמכרנו – אני ועמי וארצי,
ילדיי הופקרו לחרב
בחדוה למולי הצורר מעצים
ואנחנו הושלכנו לו טרף.

הן משפט בימינו היה למשפח
וצדקה

בס"ד י"ט סיוון, מוצש"ק "שלח לך"

יום חמישי בבוקר, יצהר.
שורות שורות של יס"מ מלווים את הרכבים הכבדים חזרה מחוות שקד, לאחר שהרסו כליל את הקרוואן של הזוג המאורס הצעיר שהיה אמור להיכנס אליו בעוד ימים מספר. זאת כמובן לא לפני שהפליאו מכותיהם הן בחתן והן בכלה, ואף ברב המקום שחש לעזרתה.
צעקות, אלות, בעיקר בהמיות. ורצח בעיניים.
בעודי מעכל את הרס הקרוואן, נזכר בעמונה, בגוש, בכל אותם המקומות

היא תופיע, כשמש פולחת עב קר
ותגיה את דכי חושכי
תגרש בקולה דום עצבות כה מוכר,
תפלס מסילה אל תוכי.

בנגנה, את יומי היא תשיב להאיר
עת תיתן לתוויה דרור
יעלצו הצלילים כי זכו להנהיר
נשמה ששבעה מרור.

עת תקרא היא השיר, שמנפש כתבה,
ירצדו הדמעות בעיניי
ואזכור, איך בטרם בואה צור אבה
בבדידות נמלאו רעיוניי.

בלוקחה המכחול וירקוד על הבד,
ציורה הנפלא

בס"ד
...ואחרי שזה נגמר
והטעות איננה עוד
כשאין שלם מלב נשבר
והדמעות עודן זולגות -
נותר חלל, מקום חסר
בדידות נוגה ומכאיבה.
על חטא ותיקונו יחדיו
דואבת נפש מיוסרת
ולה מפלט יחיד -
כתיבה.
אולי לכך התכוון מרן הרב זצ"ל כשכתב:
"הצער הפנימי של התשובה הוא חומר גדול למשוררי היגון להעיר את כינורם, ולמציירים טרגיים לגלות בו את כשרונם."
(אורות התשובה ח', י')
מוקדש

בס"ד

הלכתי.
מהחדר, מהישיבה, מהפלאפון, מהעולם.
חיפשתי את השממה, וב"ה מצאתי אותה.
אני יושב על סלע, מכל עבריי תבל ומלואה, ובתוכי חונק הלא-כלום.
יפה כאן. ומרגיע. רוח נושבת, ציפורים שרות, ירוק מסביב, פאתי שכם למטה במרחק.
"לבי במזרח, ואנכי בסוף מערב".

קול המואזין נישא מבית-פוריכ. ממלא אותי במחשבות.
השעה כבר אחרי ארבע, צריך לחזור לבית-המדרש.
לא יכול. משהו מושך

בס"ד

"אני שונא את שלום הנכנעים, הנכרת באונס על קופת חללים יהודים."*
אין סליחה.
את מקומה תפסה השנאה.
אין סליחה לפושעי הגירוש, לטובחי עמונה.
אין תשובה למוסרי הסזון, לבוגדי אלטלנה.
למתרפסי קמפ-דיוויד, למרצחי אוסלו,
למתפשרי טאבה, וואי ומדריד, לעוזבי אופירה וחצר-אדר.
למחריבי ימית ונוה-דקלים, לזונחי גנים וכדים.
למפקירי שדרות וקרית שמונה, לפחדני לבנון השניה