על שבר בת עמי

בס"ד

יתומים היינו ואין אב,

אדוננו נלקח מעלינו*.

וחדר אל הקודש רוצח נתעב

וקטע את תלמוד עוללינו.

וזדים בכסא השלטון אוחזים,

לא נושאים עיניהם למרום.

כי הכביד אלוקים לב אותם פוחזים-

התעוורו משררה ורום.

כי נמכרנו – אני ועמי וארצי,

ילדיי הופקרו לחרב;

בחדוה למולי הצורר מעצים

ואנחנו הושלכנו לו טרף.

הן משפט בימינו היה למשפח

וצדקה נהפכה צעקה¹ –

דם בנינו מנגד כנחל נשפך

ונוקם נענש בשקיקה.

אלוקים צבאו-ת, א-ל זועם בכל יום²

עד מתי רשעים יעלוזו?

עד מתי, פועל צדק נורא ואיום –

עריצים לבניך יבוזו?

"עלה רש!" ציוויתנו אי-אז בימים

והיום – את ארצי חילֵקו³;

נמכרה ארץ צבי צבאו-ת עולמים⁴,

אש כיבוש שוב אינה דולקת.

עם יושב בציון, עורה, למה תישן?

עלבונך קום ותבע מצריך!

לבש עוז וגבורה, התנער מאשם,

קרא תיגר, חרב על צורריך!

צא וכבוש, התנחל, אש כיבוש שוב הצֵּת,

התקומם, זעק "חמס" ונקום!

מגלות מחשבתית שפלה עת לצאת –

לכונן ממלכתו של מקום.

מקורות:

1.        ישעיהו ה' ז'.

2.        רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מזמור י"ט למדינת ישראל. הגיית המילה "חילקו" היא במלעיל.

3.        מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אגרות הראי"ה ב' עמוד ר"צ.

* נכתב בהתייחסות להילקחו לישיבה של מעלה של מרן הגר"א שפירא זצוק"ל.