לדבר בעינים.

בס"ד

היא הסתכלה שוב במבט ההוא, המוזר.

בעצם, מאז שאני מכירה אותה, היא הייתה קצת מוזרה. אולי אפילו הרבה.

המבטים שלה היו מפחידים,מוזרים, מין הפנוט מעוות שכזה, אבל מקסים. כן, מקסים, מין קסם היה במבטים שהיא הייתה שולחת לכל עבר.
אני חושבת שהיא פשוט דיברה בעיניים.
הייתה לה כריזמה כזאת, סוחפת, שגרמה לכולם לרצות להתקרב אליה, למצוא חן בעיניה- אבל רק עד שלב מסוים, כי משלב מסוים זה הפחיד אותם, ובצדק. היה שם, בנקודת החיבור שלה עם אנשים אחרים, איזושהי נקודה שבה היא הייתה מציבה לנו מין "תמרור עצור" גדול ואדום.
והיה בה גם בצורך להיות שונה. והיא בהחלט הייתה שונה.
זאת הייתה מין התנשאות כזאת קלילה, אבל פשוטה.

ואני- אהבתי אותה.
אהבתי את האישיות שלה, את האופי הקשוח, המופנם מחד- והמנהיג מאידך.
נשביתי בקסמיה.
אהבתי את השילוב הזה, שאותה האחת, שמוקפת תמיד עדת חברות, בעצם, מעריצות- ונשארת רחוקה, עצמית כ"כ.
היה בה גם עומק פנימי, ייחודי, שנשקף מעיניה המלאות חוכמת חיים.

פעמים רבות היא הייתה נעצרת פתאום, באמצע דבר מה,נעמדת בשתיקה, נועצת את אחד מהמבטים שלה, ודי. זה הספיק כדי שמה שהיא רצתה שיקרה, יקרה בדיוק מושלם.
זה לא שהיא לא ידעה לדבר; למעשה, קולה היה צלול, ושזורים בו צליליהן של תכונות אופי רבות ואיכותיות, אבל נדיר היה  לשמוע ממנה מילה, קל וחומר שלא משפט שלם.

בעצם, כשחושבים על זה- היא גם לא הייתה צריכה לדבר. מבט אחד שלה- והכול מובן, הכול מתנהל לפי התכנית שלה, שתוכננה לפרטי פרטים והועברה במבט אחד, או בכמה מהם.
ואחרי זה היה מגיע המבט שבע-הרצון, שכבר למדתי לזהות ולהנות כשראיתו על פניה.

ואני- רק ניסיתי להתקרב, לקרב.

היא לא הפחידה אותי, בשונה מאת שאר הבנות; אף פעם לא הצלחתי להבין למה, אבל סחיפת-ההמונים הזאת תמיד פסחה עלי.
זה לא שהיא לא ניסתה, כמובן.
וכשהייתי מנסה להתקרב, להזמין- הייתי נתקלת שוב באותו מבט אדיש.
עד שהתייאשתי.
נמאס לי להתחיל איתה בשיחה. נמאס לי לתפוס את מבטיה, להציץ אל תוך עיניה, לקרוא את תווי פניה ואת כוונותיה הנסתרות, אלה שאתה לא תופס במבט הראשון. נמאס לי לקרוא את אישיותה הנסתרת והמפוזרת, לנסות לפרוץ את חומת האדישות והקשיחות.

ובבית, מול המראה, אני מנסה לקרוא גם את העיניים שלי.

מה שבטוח, למדתי ממנה שפה שאין כדוגמתה, שפת העיניים.

מוקדש לכל האלה שמדברים בעיניים, שזה כולנו, בעצם.

----------------
נערך.