יצירות של פלספנית

בעזהי"ת
מזה זמן מה, כרוכים חיי בחייה.
היה בה משהו נאיבי, ביזארי, תמוה-- ואני נאלצתי לשבת שם, ממול, לבטיה פרושים למולי, חלקם פרשה היא בעצמה וחלקם נתגלגלו לידי בדרכים לא דרכים, בחירותיה שטוחות לרגליי, ואני רואה איך במו ידיה היא הורסת לעצמה את החיים.
רואה אותה מתקשרת עם סובבים.
חביבה, חייכנית, סוחפת.
לפתע נתקפת עצבנות- מה, ובלי משים שורפת גשרים, מקללת זורקת קורעת צועקת זועקת עזרו

היא יושבת מול עצמה, פרצוף שמח שנמחק בקצוות והולך וקטן עד שהפרצוף האדיש חוזר לתפוס את מקומו על הפנים.
היא מחזירה את החיוך בכוח, עם האגודלים,מורחת עליו קצת שפתון שקוף כמו דבק, מקווה שהוא ידביק את החיוך חזק-חזק למקום, מסדרת קצת את הקוקו הרופף וקמה, מוכנה.
בדרך החוצה היא עוברת במטבח, פותחת את המקרר וסוגרת אותו בשעמום, פותחת שוב ומוציאה מלפפון אחד, מעוגל למדי, שיוצר מעין חיוך ירוק. את הקצוות היא

בעזהי"ת

המדרגות נראו מאיימות מהנקודה בה עמד.
הוא פסע לאיטו, מהורהר, עד המדרגה הראשונה, הרים רגל כבדה והניחה בזהירות על המדרגה. מעניין, איך אפשר פתאום להרגיש את כל השרירים הקטנים שמעולם לא ידעת על קיומם לפני כן, בצעד אחד.
את ראשו הציפו מחשבות, מבולבלות, מתחרטות אולי יכל לעשות דבר מה אחרת, אולי יכל לעקב עוד את המפגש.
הוא הריץ במוחו את החבר'ה מהכיתה. מעטים עוד חרוטים בזכרונו, את

בס"ד
 
באמת
האמת
היא שלי, אצלי בפנים,
אתן לכם אם תבקשוה.

באמת
האמת
היא טובה, היא טבעית
[רק למי שדורשה לפרקים]
היא שלמה ומושלמת
תמיד [לפעמים]

ובכלל, באמת

האמת
[שקשה להשיג]
רחוקה היא,
[אבל]
היא קרובה לתכלית.
 
------------
נערך.

בעזהי"ת
 
נכתב בסדנת כתיבה, באול', אמרו לנו לבחור שער- כלשהו, מכל סוג- ולכתוב עליו..
 
אני
עומדת מול שערי הגאולה.
והשערים- נעולים, חתומים אחרי סורג ובריח.
תמירים הם, השערים, עשויים זהב טהור,
מעוטרים בפרחים וכפתורים, לסירוגין.
אני מושיטה ידי, מנסה לאחוז,
משתוקקת לחזות בתפארת הקדושה.
והשערים- נותרים נוקשים,
חוצצים ביני לבין הגאולה.
ידי מגששת,

בעזהי"ת
 
למה?
שאלה פשוטה.
ואין מי שיבין,
ואין מי שידע את התשובה
ויעיז לומר
שהוא יודע.
 
למה?
בזעקה, ועדיין
אין תשובה
שאלתי תשאר
לנצח חידה.
 
בשביל מה,
עד מתי,
אבודה
בסבך השאלות,
בהשאלה.
 
ואז אני עוצרת,
ופתאום יודעת,
יש לי תשובה.
 

-----------------
נערך.

בעזהי"ת

אומרים,
שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות.
ואני אומרת,
שכשם שדעותיהם שונות כך פנימיותם דומה.

שורש כל המעשים
אחד הוא.
טבע כל האנשים
אחד הוא.
וכל אחד חושב שהוא מוזר.
וכל אחד שואף להיות הכי.
וכל אחד רוצה להיות שונה,
כמו כולם,
וכל אחד חושב שהוא יחיד.
ושביל השפע לאמת
אחד הוא.
וצדק וגם יושר
יחידים.
ובסוף המשימה
נגיע

בעזהי"ת
אף על פי שיתמהמה
אחכה לו,
אצפה.
לעת נבנה בית לאלוקינו,
מלך משיח יבוא יגאלנו.
דביר הקודש ינשא,
הר הבית ישוב יראה.
חטאינו כשלג ילבינו,
נשמח בחרות אמיתי.
ננקה,
נטהר,
נתקדש לרגלינו
לווים ירנינו זמרה לבורא.

הבחירה בידינו לטוב ולרע,
לבניין ולהרס חלילה.
יחדיו עוד נזכה להחיש את הרגע
כשבאמונה שלימה נאמין.

-------
בציפיה

בעזהי"ת
טיפות
מלטפות בעורפי
לוחשות לי "נצחי!"
ואינם.
גשמים
מנקדים את השביל
מספרים לי
"הינך!"
ונדמו.
סערה
ממלאה חרישית
שלוליות
בצעקת "יש עתיד!"
ועודה.

בעזהי"ת

מסתכלת סביבי,
נפעמת.
מדהימות,
מדהימות,
מקיפות אותי בסביבתי,
עוזרות לי
לעצב את חיי.
מרגישה כל כך קטנה,
חסרת תועלת,
מיותרת.
כל זאת לעומתן.
שלא באשמתן.
מתעצבת
שאיני משתדלת מספיק.
מתייאשת
שאיני מסוגלת מספיק.
מביטה בהם-
בהלך פועלן
בדך דיבורן,
בעצם שתיקתם-

ושוב,
מרגישה קטנה.
---------------------------------
(לא,

בעזהי"ת
לך, ה"נורמלית" במושגי החברה.
אני רוצה שתביני: לדבר על עשייה זה דבר אחד.
לעשות זה דבר אחר לגמרי!
אני רואה אותך, מרצה בהתלהבות על החשיבות של העזרה לזולת, ובואו נארגן יום התנדבות.
ואני כואבת, כי אני רואה שם, בעיניך, את השקר. אני רואה מבט שמתרוצץ, מנסה לקלוט אם התרשמנו כיאות- לא מתוכן דברייך, אלא ממך.
אני רואה את הדברים הכ"כ גדולים שאת מדברת עליהם, ובוכה על המקום שמהם הם

בעזהי"ת
היא דיברה,
אני שתקתי,
וידעתי שהכל יסתכם בדיבורים.
היא סיפרה,
אני הקשבתי,
וידעתי שהמעשים שייכים לאחרים.
מילותיה צרמו
באמיתות שקריהם.
תנועות שפתיה חתכו
בדברים לא להם.
מבטיה קרעו,
החריבו.
היא דיברה,
אני שתקתי,
וידעתי שגם אני ככה לפעמים.

בעזהי"ת
כעין הבדולח
צופה בעולם,
רואה לא נראית
אי שם בין כולם.
אומרת המון
ואין איש שומע,
קיימת בעצם
באין יודע.
מתגלגלת במקומי
מחפשת תכלית,
משתדלת לשאוף
למציאות אמיתית.
כבעין הבדולח
מחפשים בי עתידות,
שקועים באופוריות*
נטולות מחויבויות.
שקופה המשקפת
משקיפה
על השקפותי,
והם ברכבת
משקשקים מעלי.
----------------------------------------------------------------------------------------------
אופוריה

בעזהי"ת
גאווה,
ענווה,
המושגים התבלבלו לי.
שקר,
אמת,
מעורבבים יחדיו.
לספר,
לא לספר,
לא טוב ולא רע.
לא חובה ולא טובה.
לא אסור ולא מותר.
אפור,
ביניים שכזה.
הכל לא ברור,
ואיך מצליחים לשלב?
בלבול?
לא.
סתם סערה.
כי עצב ושמחה הם לא רגשות סותרים.

בעזהי"ת
השמיים
מקדירים פניהם
לעם.
החמאס שולח
גשם
של נפץ,
ניגוד [סוער]
לגשמי הברכה
שתיזמנו
את התקופה.
תחושת אי וודאות,
של צורך להיות מחובר,
לעקוב אחרי מה שקורה
במלחמה.
קול עולה ויורד,
עולה ויורד,
בחלל חדרי מהדהד.
אזעקה.
זרם של אנשים
נסחפים
וכולם לאותו הכיוון,
למקלט.
פאניקה,
בהלה,
רעד לא נשלט.
ופתאום-
בום.

בעזהי"ת
רוצה להבין על מה ולמה
הדמעות שצצו בעיניים.
רוצה לחזק ביטחון חורק
באני העצמי הפנימי.
אני רוצה למצוא את הסיבה
לדמעות שניבטו מעינייך.
רוצה להאדיר את בטחונך
במה שקיים בתוך תוכך.
את מנסה למצוא תשובה
לדמעות ששוטפות את עיני.
מנסה לפתח את בטחוני
שאולי אאמין בעצמי.
פעם ככה ופעם ככה,
מתחלפים.
בין כיסא היועץ
למתייעץ.

בעזהי"ת
אפור אני,
עוד אפור בין אלפים,
בלי צבע
ובלי גוון.
אבל
רוצה לצבוע את עצמי,
להוסיף [קצת] צבע לחיי.
 
הכי קל לצבוע בשחור.
 
שחור אני.
משולב בנגיעות אדומות,
נועזות,
משחיר את חיי מורי, מדריכי.
מכהה את חוקי העולם.
 
הכי קשה לצבוע לבן.
 
לכן אין הרבה אנשים לבנים,
נקיים, טהורים, צדיקים,
פשוט טובים כאלה.
עושים הכל-
בשקט,

בעזהי"ת

היא
מסתובבת [מסובבת]
בתוך עצמה,
ואין לה את מה לאבד.

פתיל שחור מפוחם
שמבעיר עוד שריפה,
פתיל קצר שנכבה
ונדלק ונכבה,
פתיל קרוע שנרו
נגדע מזמן,
ופתיל אחד
שעוד לא מוכן.
[להתמודד]

מחסלת הזדמנויות,
חוסמת פתחים
במלחמה מול העולם
עם כולם, מול כולם
היא תנצח, היא תפסיד
לעולם.
ולא די לה,
כי אין לה את

פִּסּוֹת נְשָׁמָה
שֶׁפָּגַשְׁתִּי בַּדֶּרֶךְ,
מַמְשִׁיכוֹת בְּדַרְכָּם
וַאֲנִי בְּשְּׁלִי,
מִתְחַשֶלֶת קִמְעָה
מֵאֵשׁ הַפְּרִידָה.
 
אֲנָשִׁים שֶׁאָהַבְתִּי
הַיּוֹם רְחוֹקִים,
וְהַלֵּב מִשְתָהֶה
לְהַקהות הַפְּרִידָה.
וְהָרוּחַ נָדַמָּה,
כְּאִלּוּ אֵין בָּהּ צוֹרֵךְ.
 
מְקוֹמוֹת שֶׁבִּקַּרְתִּי
עָשׂוּ בִּי שֶׁמּוֹת,
חוֹלְלוּ בִּי תְמוּרוֹת
נִפְלָאוֹת,

בעזהי"ת


וכשרע לָהּ
הִיא אוֹסֶפֶת אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּהּ,
אוֹרֶזֶת בְּאַרְגַּז גָּדוֹל וְסָגוּר
וְהוֹלֶכֶת אִתּוֹ,
גונחת מִכֹּבֶד הַמַּשָּׂא.
וְאַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה
כִּי אַרְגַּז דִּמְיוֹנִי אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת.

וכשטוב לָהּ,
הִיא שׁוֹטַחַת אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּהּ,
מְפַזֶּרֶת הַכֹּל עַל הָרִצְפָּה
וְרוֹקֶדֶת בֵּינֵיהֶם,
בֵּין

בעזהי"ת
"תשמור על עצמך, יוסף." מבקשת האשה הדואגת, חוזרת על בקשתה כבכל יום.
"וודאי, וודאי.." משיב יוסף בחיוך, מבין לליבה של אשתו האמיצה אך חוזר ומזכיר את חשיבות שליחותו היום יומית.
"אתה תמיד מזלזל בבקשתי. מדוע? מדוע אינך מבין כי השינה במקום פרוץ, מרוחק מן היישוב היהודי ומוקף המון ערבי, דבר מסוכן הוא?" היא קובלת נוכח שאננותו של זה.
יוסף מתרצן. "איני שאנן. יודע היטב כי סכנה היא."
אך

 

בעזהי"ת

גרגר מִתְפָּרֵץ,
וגרגר אַחֲרָיו,
וְשׁוֹקְעִים הֵם בְּיַחַד
בְּיָם שֶׁל זָהָב
שֶׁהוֹלֵךְ
וְנִשְׁטָף
וְזוֹרֵם
וְסוֹחֵף אַחֲרָיו
אוּלַי מִדְבָּר שָׁלֵם.
וְעַם יִשְׂרָאֵל,
כָּחוֹל עַל הַמַּיִם-
שֶׁיִּזְרֹם לַמָּקוֹם
הַנָּכוֹן,
לַשָּׁמַיִם.

בעזהי"ת

אני רואה אותה-
יושבת, אומרת, רואה את הלבוש, ההנהגות, המנהיגות. הכל כל כך מדהים.
איך היא מתקדמת, היא בעצמה, ומקדמת בו זמנית את זולתה.
לידה, הכי רוצה- להתקדם, להשתפר, להמשיך את הטוב הזה שיש בה, את הקדושה. לידה- השאיפות שלי קופצות, הרצונות, הדרישות שלי מעצמי. לידה- הכל נראה פתאום אפשרי, מתואם בשבילי. לידה, אני סופרמן שיכול הכל הכל.
לזה אני קוראת הערצה.
בזכותה, אני

אי"ה


גפרור
שנשרף עד תומו
ונותר רק
שחור,
שרוף,
מתפורר,
משחיר את
כל מה שבו יגע.

אדם
שנברא בצלמו
וטהור הוא,
טהור
על הרע
מתגבר
לא ייטב בעיני
כל מי שאותו ידע?

גפרור,
אדם,
שמילאו יעודם-
שלמים הם,
משלימים
את תכלית העולם.
-----------------
נערך ממש קצת..

בעזהי"ת
שני תנים ראיתי.
חיות, פלאי עולם.
מרימים ראשם בפחד
למשמע קול בני אדם.
שני גופים ראיתי.
עינים, גוף, ידים.
אך מתקשה אני לקרוא להם "אדם".
חיות, פראי אדם,
מעבירים זמנם בניסיונות
להכחיד את בני העם.
לא, לא הצלחתם להשמיד.
שישה מיליון יהודים,
על אדמת גרמניה, נשארו
להעיד.

בעזרתו^ ובהשתדלותינו ננצח במאבקינו!
תמונות
צפות
מתת המודע,
הבזקים מפעם,
[מהרע].
מחשבות,
סקרנויות,
מפלחות את מוחי
בחרדה.
זכרונות
מתלבשים
כדמויות,
מתסיסים
את הקנאה
[באחר, בתמים.]
זכרון התמונות
מבעבע
תדיר על אש נמוכה,
מתפרץ
בפרץ הפחד
[לפעמים].
הפחד זורם,
פחד ממי שהייתי.
פחד ממה שיקרה
אם אחזור שוב
להיות
מי

בעזהי"ת
אנשים מושלמים מפחידים אותי.
כי אין אנשים מושלמים.
אולי, יום אחד, אפגוש באדם שכזה.
עושה הכל לטובת הכלל.
מתעניין ורגיש,
חכם ושמח,
משכים לעבוד את בוראו.
מחשבתו אמונה,
נשמתו איתנה.
שולט בכתבים לפני ולפנים.
הו, הלוואי והיה בנמצא
איש אחד שכזה.
סבורני כי קיים הוא.
בעצם, ברבים.
סבורני כי חלקיו
אותי מלווים.
התגלמות של הטוב
באדם

בעזהי"ת
ומי אמר שאני צודקת.
ומי אמר שאני טועה.
ואולי כל מה שחשבתי
טעות הוא,
ואולי סתם דברי הבל
ושווא.
ומי אמר שאני בכלל קיימת,
ומי אמר שאני יכולה להבין.
ואולי לכל השאלות
אין תשובות
ואולי הדרך לא פה
ולא שם.
אם כל התאוריות
נופלות באוויר-
אזי אין הווה ועבר.
אם אין שום מילה
נכונה שחשבתי-
אזי...

בעזהי"ת
ופתאום
הם מחזירים לי כמוני,
מראים לי אותי
בעצמם.
מידה כנגד מידה,
העלם כנגד העלם.
מתנהגים
כמו שאני הסתתרתי.
מתחבאים
כמו שאני הצגתי.
[ואולי, כמו שהייתי פעם.]
 
אם כל ייחודי יהפך להרגל,
אולי אהיה מיותרת.
אם את תוכי יתנו לרבים
אני אהיה אחרת.
 
----------------
נערך.

בעזהי"ת
בכל יום
הם מתגלים.
מלאכים
על 2 רגליים.
ענוותנותם
מסייעתם
להשאר נסתרים.
מעשיהם
אותם חושפים
לאנשים הפשוטים.
הבורא העניקם
לברואיו.
מתנות
עטופות בבשר.
והם-
לא רואים זאת
על עצמם.
ועצמי הקטן-
שוב עומד,
נפעם ונדהם.
---------------------
תודה. תודה לכל המלאכים האלה, שהם כ"כ מדהימים וכ"כ נותנים- אבל עדיין נשארים

בעזהי"ת
לא נעשה בפוטושופ... לגבי הגפנים- אין צורך להעיר, רק אחרי שסיימתי נזכרתי שיש דבר כזה- אבל לא הייתי במחשב שלי, אז לא שיניתי. בעזהי"ת, ר"ח הבא...

בעזהי"ת
ישן,
חדש,
מעורב ירושלמי.
אנשים ממהרים,
שחור-לבן צבעוני,
עבר, הווה
היסטוריה.
מציאות.
עיר העתיד-
שיא החורבן,
שיא הבניין.
כאב מהול תקווה,
ציפיה דרוכה,
שמץ אכזבה.
פעוטות מצחקים
בסמטאות העיר.
שועל מהלך
בחורבותיה.
עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים.
כעיר שחוברה לה יחדיו.

בעזהי"ת
"איך אהיה תמיד עצמי אם רוצים שאגשים דברים רבים..." (מלך האריות 2, בשביל מנוחה)
מצפים ממני לכל כך הרבה.
לכ"כ שונה ממה שמצפה אני לעצמי.
חוזים לי עתיד מזהיר.
חיים שלמים מתרקמים במוחם,
חיים שלי.
ואני, רוצה לי עתיד אחר.
חיים אמיתיים,
בשבילי.
רואים בי פוטנציאל אדיר.
פוטנציאל שאין.
מתאכזבים על פערים בין יכולת לתוצאה.
אבל התוצאות מתאימות לי בדיוק.
מדריכים

בעזהי"ת
לו הייתי מזכ"ל בני עקיבא,
הייתי מפרידה סניפים.
וכראש עיר מעורבת,
הייתי מעיפה מהעיר ערבים.
אם חילונית הייתי נולדת,
מובן כי בתשובה הייתי חוזרת.
ואם הייתי עשירה מיליונרית-
מיליונים לצדקה הייתי תורמת.
לחינוך מיוחד הייתי הולכת,
לו רק הייתי גננת.
ואם הייתי ידוענית מפורסמת,
את שם ה' הייתי מקדשת.
אילו משפטים הייתי לומדת,
משפט צדק הייתי שופטת

בעזרתו^

[אני]
שקועה אי שם,
בתאוריות.
בפועל
דבר לא קורה.
טיפוס של עקרונות,
בעקרון.
אולי גם זה חשוב.
מרצה על דעות רבות.
מגוונות.
דעות שנשארות דעות.
אחת שמסבירה איך צריך לחיות.
אחת שלא חיה בעצמה.
בחיי המחשבה-
שוחה.
בחיי המעשה-
ריקה.
הכל בע"פ, לא מחייב.
מדברת אידאליזם,
מתנהגת אגואיזם.
בלי לעבור את הטסט, התאורייה

בעזהי"ת

רציתי לעוף,
לחדור ביניכן
בלי שתרגישו,
לדרוש בשלומכן
בלי שיגרשוני.
רציתי לרוץ
לכל רוחות השמיים,
להתכונן להביא
כל מה שתבקשו
עבורכן.

רציתי לקפוץ
להביא לכם כל טוב,
ללמד את סביבתכם
איך להתנהג
עם מיוחדות שכמותכן.
רציתי להגן, רציתי לגונן
והרגשתי שידי כבולות.

רציתי לבקש
שאתם, שיכולות
תעשו את כל זה
בשבילי,

בעזהי"ת

עבודה שניה בערך בפוטושופ.. לומדים לאט-לאט :-)
תודה ליורבית על השיעורים ועל המברשות.

מְגַדְּלִים מִגְדָּלִים בָּאֲוִיר
מְשַׂחֲקִים
בִּצְחוֹק משובב
בְּרִיצָה עַל גָּדָה
וְשָׁאוֹן מֵי-נָהָר
מַקְצִיפִים בָּאֲוִיר
קוֹל שִׂמְחָה עַל פָּנִים מִצְטַיֵּר
בִּתְמִימוּת
שׁוֹכְחִים מִדְּאָגוֹת הַהֹוֶה,
מִתְמַלְּאִים בְּכֹחוֹת
בְּרָצוֹן
בְּתִקְוָה
בְּחֲלוֹם
הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִשְׁתַּנֶּה, מִתְמַלֵּא.
וּמִתּוֹךְ הַשִּׂמְחָה
הַיַּלְדוּת

בעזהי"ת

[נכתב בתשעה באב, היה אמור לעלות כבר אז- אבל משומה לא הספקתי.]

תשעה באב בכותל.
כמו בכל שנה:
העיר העתיקה מוצפת,
אלפי אנשים באים
לבכות את החורבן.
רחובות הרובע הומים,
סמטאות השוק נשטפות
בזרמים של אנשים
שנוהים
וגואים
לשריד המקדש.

כולם-
אנשים שמחים,
צוחקים,
מפטפטים,
פוגשים איש את רעהו.
אבל כולם
אנשים

בעזהי"ת
היום אבא שוב התעכב בנהר. אמול הוא הסביר לי שזה כי הדגים התחילו לשחות לכיוון האגם, לקראת הקיץ. הקיץ! החופשה הגדולה שהחלה לפני שבוע!
בימים כאלה, כשאבא מתעכב, אני נזכר באמא, שהייתה קוראת לי פנימה, לחכות לאבא ליד האח החמה.

"קאזו, אתה עוד פה?"
אומר לוק, אחי, שבטח חזר עכשיו מהשוק שבכפר, משועמם עד מוות אחרי יום נוסף של שיטוטים חסרי מעש עם חבורת נערי הרחוב, אליהם התחבר אחרי מות

בעזהי"ת

מראות של
ערימות גופות
דוממות,
מעידות
על גודל הזוועה.
הרי האפר,
אחינו,
שנותרו בעבר.
שישה מיליון
שדמם
נשפך על קברי
אחיהם, אבותם,
עמם.
רכבות
שנושאות
את מי שהיו
עבדי-עבדים
לעולם,
את מי שאיבדו
את עצמם, חירותם,
מי [שהם רצו] שיהיו
חיות אדם.
שלדי נשמות
שבורחים
בארובות
פולטות
עשן.
ניצולים
שעברו,

בעזהי"ת
נראה
שבתקופות השמחה
החשובות, הגדולות-
כולם מתעצבנים
מתעצבים.
נדמה
שמתוך האור הגדול
כמו יוצאת יד
מצביעה על החושך
הלא נראה.
ושדווקא
ברגעי ההתעלות
נופלים.

בעזהי"ת
הם רוצים
שיהיה לי טוב.
מונעים
את מה שטוב לי באמת.
מוציאים ממני את טעם החיים,
מתוך מטרתם-
להחיותיני.
טועים בגדול.
מכריחים
לעשות
מה שהם רוצים.
יוצרים נוגדנים
אנטי-מה-שהם-רוצים.
אבסורד מטורף שכזה.
הם מנסים
לתקן את השלם,
מנתצים לרסיסים
את המנופץ.
מאימים.
מענישים.
הורסים לעצמם.
[ואותי בדרך.]

בעזהי"ת
"אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם" [תהילים, יט', ד'.]
בשקט
עושה את שלה,
לעומק חודרת.
בשקט
בוחנת ובעדינות
מתקנת.
בשקט יודעת,
בשקט טובה.
עושה ונותנת
בלא גאווה.
לא מצפה לתמורה,
לא שומרת חשבון,
בולטת באופי
מצניעה כישרון.
לא מחפשת כבוד.
לכן מגיע הוא לה.
מעלה אחרים
ודוחה תהילה.

בעזהי"ת
לפעמים
מתחשק לי לתלות עלי מין שלט.
שכולם ידעו משהו טוב שעשיתי.
משהו טוב שקרה לי.
משהו טוב שאמרו לי.
לפעמים,
אני מבינה שהכל מוחצנות.
שהכל הבלים.
לפעמים,
אני מסוגלת לדעת מה אחרים חושבים.
רוצים, עושים,
אוהבים, שונאים,
מתעצבנים.
לפעמים
אני מסוגלת להבחין בין אמת ושקר.
אצלי-וגם אצל אחרים.
לפעמים אני כזאת,
לפעמים אחרת.
לפעמים.

בעזהי"ת
שאיפות
למודעות עצמית.
לאמת אובייקטיבות.
נסיונות
לשיבור המידות.
להתעלות נפשית.
אכזבות
מכשלונות.
מטבע האדם שבי.
(החלטות
להנמכת שאיפות,
למניעת אכזבות.)

בעזהי"ת
נכון את יודעת.
נכון את טובה.
הזהרי לא לגעת
בחטא הגאווה.
תני לי לגלות בעצמך
את מעשייך.
תני לי להבין בעצמי
נפלאותייך.
כל מילה שתגידי
תוריד מערכך,
כל דיבור ודיבור-
יחצין את יופייך.
אם תחפשי הערכה-
יצא שאזלזל.
כשתברחי מתהילה-
אעמוד ואתפעל.
כשתורידי אחרת,
תרדי.
כשתתני לה מקום,
תנצחי.
תני לי להבין בעצמי.
(והלוואי

בעזהי"ת
חברה של כולם,
לכאורה.
באמת לא קשורה לכלום.
כרגיל,
בעיה שלי,
אלא מה.
זה אני שפוחדת להיפתח.
זאת אני- הרעה, התקועה,
התמרור אזהרה,
וזה הם- הטובים, הנצרכים,
האישיות לדוגמא.
השליחות שלי-
(במידה וקיימת)-
לא חייבת להיות רק איתכם.
אחפש לי לבד את מושבי ברכבת.
היו שלום,
מכרי הלא חברים.
אני עדיין פה,
לעזרה.

בעזהי"ת

לוחצת בעוצמה על הפדל הימני.
נעמדת,
מכח התנופה.
מדוושת במלוא אוני.
ירידה,
עליה.
ממש כמו פונקציה מסובכת.
נותנת מרגוע לנפשי
הסוערת
מעוד מריבה
חסרת תועלת.
דואה במורד הרחוב,
מחפשת מרחב.
האדרנלין שלי הותסס,
לי
מהם
נמאס.
נותנת לרוח ללטף את גופי
במשב רוח קפוא, רענן,
שחודר בעד חולצתי הדקה
ומקפיאה כל גחלת
שנותרה

בעזהי"ת
רוצה לשורר מעין שירה,
שתרטיט כל לב אשר אותה יקרא.
אך היטב,
יוצרת רק מבפנים,
לא יצליח אם אשתמש
בביטויים רגילים.
מחפשת בתוכי
את נקודת הכאב.
את זעקת הרגש
שנובעת מעומק לב.
מייצרת לעצמי כאב?
מזוכיזם.
חסרת כל רגש בלב?
אדישיזם.
רוצה לשורר מעין שירה.
רצון זה דבר חיובי.