קאנו אינדיאני

היום אבא שוב התעכב בנהר. אמול הוא הסביר לי שזה כי הדגים התחילו לשחות לכיוון האגם, לקראת הקיץ. הקיץ! החופשה הגדולה שהחלה לפני שבוע!
בימים כאלה, כשאבא מתעכב, אני נזכר באמא, שהייתה קוראת לי פנימה, לחכות לאבא ליד האח החמה.

"קאזו, אתה עוד פה?"
אומר לוק, אחי, שבטח חזר עכשיו מהשוק שבכפר, משועמם עד מוות אחרי יום נוסף של שיטוטים חסרי מעש עם חבורת נערי הרחוב, אליהם התחבר אחרי מות אמא, אחרי שחדל לבקר בבית הספר..

הסתובבתי אליו, משלח אליו מבט חודר, ואחר השבתי פני לאגם רוקפור השחור מחשכת הליל, מאזין להמיית הגלים השקטה, מנסה לתפוס קול סירה המשייטת- ובוודאי סירתו של אבא היא.

האגם דמם. רק קול הרוחות המנשבות ומנפצות את הגלים אל שפת האגם נשמע, ובטני כבר החלה להשמיע אותו מצוקה. פסעתי חרש, נעלי העשויות קני במבוק הולמות בחול הרך ומתמלאות בגרגרים הנכנסים פנימה. אני נזכר ביום שבו אבא חזר מחד ממסעותיו, עם נעליי הללו אותם הכין בעצמו, בזמן הפוגה בשייט.

נכנסתי לבקתה הקטנה. האש שבאח דעכה לאיטה. על השולחן  עמדה צלחת עץ, מעשי ידי אמא. שאריות גבינה עיטרו את הצלחת, וודאי זכר לארוחתו של לוק, ששכב עתה על המזרן הרך, שקוע בשינה עמוקה שנקטעת מפעם לפעם בנחירה רמה. בדלי, שעמד בפתח המטבחון, חסרו זוג המשוטים הצהובים. אלו האהובים יותר על אבא, ונראו בעיני אמא כזוג חמניות מיובשות.
נטלתי מספר גזירי עץ, והשלכתי אותם אל הגחלים הרוחשות, שעתה החלו להפיק שנית להבות חמות שאורן האיר במעט את הבקתה האפלה.
אחר, נטלתי את צלחת העץ, ורחצתיה בבור המים. או, אז רחצתי גם את ידי, בצעתי פרוסה מן הלחם שנאפה הבוקר, והחלתי נוגס בה בשקיקה, מתענג על טעמו הטרי של לחם שנטחן בו ביום ונאפה אפייה ביתית בתנור הלבנים המפויח שלנו.

מבעד לשקט חדרו אלי קול צעדים, מוכרים בהחלט, ואני נטשתי את פרוסת הלחם, ממהר לקדם פני אבי, עוזר לו להכניס את ציוד הדייג, מתעניין בכמות השלל שנתפס בחכתו.

אבא צנח אל כיסא פנוי סמוך לשולחן, ועיניו נעצמו לרגע. בינתיים בצעתי אני פרוסה נוספת, עבה יותר, אותי תיבלתי בשמן זית ותבלינים, כמו שאבא אוהב.
"אכול, אבא, ואחר לך לישון, כבר מאוחר!" שידלתי את אבי. למתבונן מן הצד נראה ודאי מצב זה, של צעיר בן 12 משדל את אביו לישון, כאבסורדי למדי. אולם זה היה המצב, והוכרחתי להתרגל אליו.

רק אחרי שאבי כבר נם את שנתו, יכולתי גם אני לשכב אל המזרון הקשה, שכל אבני הארץ מורגשות תחתיו- בדיוק כמו שאהבתי, ולישון.

כשפקחתי את עיני, ניבטו אלי מן החלון קרניים ראשונות של אור יום. בחנתי את הבקתה: לוק ישן, כרגיל, אבא איננו. רצתי החוצה, יחף, ונתקלתי באבא ששב כבר מן הטוחן, שק קמח טרי על כתפו.
"קאזו!"
שמח אבא לראותני.
"היום לא תצטרך לחכות לי. הנך גדול ועצמאי, ולוק אחיך- בן חמש עשרה כבר, וודאי בקרוב ימצא לעצמו דבר מה לעסוק בו ויעזוב את הבית. זהו בדיוק הזמן המתאים ללמוד דבר או שניים על עקרונות הדייג." טפח אבא על שכמי, "רוץ והער את לוק. עד שהלז יתעורר מעצמו- כל הדגים ינוסו אל קרקעית האגם, שם אין המים חמים מהשמש."
ואני, מיהרתי בשמחה אל מזרונו של לוק, פוצח בקריאות "לוק! שטים עם אבא!" "לוק! כל הדגים יברחו לך!"
"בסדר, בסדר, אני קם.."
מלמל לוק, מתהפך לצד השני, מוכן לשקוע שנית בשינה שנקטעה.
"לא! אל תישן פתאום!" המשכתי לקרוא, עד שנאות זה הנער להתיישב, משפשף עיניו בעייפות.
"יופי, קמת?" בא אבא, בזרועו האחת שלוש חכות ובשנייה שק עמוס מכל טוב, החל בשקיק קרסים ופיתיונות וכלה בבקבוק מי שתייה מתוקים וכיכר לחם חצויה עטופה בנייר.
לוק התפקח לפתע, וזינק בהתלהבות מהמזרון, בקריאות "יווהו!!! זה יהיה מ-ג-נ-י-ב!", מבליט את המילה האחרונה שמעין מנגינה הלקוחה מעולם אחר, מערבי. אבינו, הזריז מכל אדם,  יצא החוצה, ואנו מיהרנו בעקבותיו. לשפת האגם נצמדה עתה סירה ארוכה וצרה, שלוש זוגות משוטים כפולים מושחלים בה, אחד מלפני כל מושב.  אבא עלה לאמצע, "שאוכל להסביר לשניכם ביחד" הסביר. לוק מיהר לתפוס את המאחורה, ואני נותרתי עם המושב הקידמי, שנראה לפתע מאיים במקצת. אך ההתרגשות גברה על הפחד, ואני זינקתי פנימה, מרעיד במעט את הסירה.
"זהו קאנו אינדיאני" פתח אבא, "והוא ניתן לי מאת שבט הקואנטאקים שחי בערבות אפריקה הרחוקות. זהו כלי תחבורה פשוט לתפעול ונוח למדי. הוא מושלם לנסיעות ארוכות- יש בו מספיק מקום לציוד, וניתן לעשות תורנות בין החותרים. מובן," הסביר "שמוטב לחתור כולם ביחד, אולם אם אי מי מכם מתעייף, יכול הוא לחדול, ובלבד שיאזן את משוטו כך ששום "סנפיר" לא ישקע במים."

אחזתי בחשש במשוטי. לוק עשה כמוני. אבא, באמצע, החל לנענע את משוטו בתנועה סיבובית-מקצועית, חותר לצד זה ולצד זה לסירוגין. אחרי שהתרחקנו מעט מהגדה, נתפנה אבא להסביר לנו בדיוק כיצד לחתור, ולאן לכוון את המשוט ע"מ לנוע לכיוון הרצוי. עד מהרה החלנו מנסים כוחנו בחתירה, מחקים את תנועותיו החדות של אבינו, מקבלים בשמחה את הערותיו על טעויותינו.

בדרך חזרה לבקתה, כבר חתרנו לוק ואני בלבד, כשאבא בוחן ומעיר ומאיר.

מאותו היום ואילך, היינו יוצאים עם אבא פעמים רבות, כשבכל פעם הוא הפתיע אותנו בסירה שונה ומיוחדת. ברצוני לספר על פעם אחת, מסעירה במיוחד. זה היה בסוף חופשת הקיץ, כאשר אבא בחר עבורנו סירה דמויית גיגית עמוקה, אשר בה מקום לשייט בודד בלבד.
באותו היום, רצה הגורל, ובחר אבא לשוט בערוץ המערבי, שם מצויים הדגים הבשרניים והטעימים יותר, אולם הערוץ- סוער יותר. נראה היה כי אבא החליט, שלוק ואני מיומנים דיינו לחתור בערוץ זה.

הערוץ היה שקט ורגוע בצורה לא אופיינית לאזור,ואנו בירכנו על מזלנו ושטנו בשתיקה, כל אחד לעצמו.
במחצית הדרך לערך, נתקלנו בסחף בוצי שחסם את המעבר בחלק זה. אבא הורה לנו כיצר יש לנעוץ את המשוט, כשהוא מושחל עדיין בטבעתו, באדמה הרטובה, ולעלות לקרקע הרטובה אך הנוקשה.
אחר, הדגים וסייע בידנו להעלות את סירתנו אל היבשה, ואנו המשכנו ללכת, גוררים איש איש את סירתו.
אבינו התקדם מהר מאוד, אחריו אני, מנסה להדביק את הקצב, ומאחורה לוק, מתנשף.
עברנו את הסחף, אולם אבינו הורה להמתין בחזרתנו למים: ברצונו להתקדם עוד כמאה מטר, ע"מ להסיר כל חשש ממחסומים כאלה.
השביל בו הלכנו עתה היה סמוך לכביש ההיקפי המקיף את העירה הסמוכה אלינו. בכביש נראתה דמות פוסעת, שזוהתה מקץ כמה שניות כמורתי האהובה, שבזכותה בית הספר שלי הפך לנסבל.
המורה זיהתה אותי ואת אבי, הקדימה שלום, והחלה לדבר עם אבי בלחישות מהוסות, שולחת לעברי מבטים. את אבי, שמעולם לא הצטיין בלחישות, שמעתי אומר, "לא ולא... קאזו הוא ילד בוגר ועצמאי, בהחלט. אורח החיים שלנו מקנה לו מיומנויות הנדרשות לחיים, וחסרות כל כך לבני התרבות המערבים-עירונית..."

עוד הם מסתודדים, נשמע קול "שפריץ" גדול, ולוק, אחי היחיד, נראה מפרפר במים, סירתו הפוכה למחצה על ראשו והוא נראה כעומד לטבוע. אבי לא היסס; בחזהו החשוף ומכנסי הדייג הרחבות שלו, היה מוכן ומזומן, וכבר זינק המימה, נאבק בסירה, הופך אותה ומכניס את לוק לתוכה בהינף יד.
אחר, צלל כמנסה למצוא את המשוט אשר אבד בבליל המהומה. נראה היה, כי לוק חשב שיוכל להוריד את סירתו המימה בכוחות עצמו ולשוט בה מעט, אולם ניסיונו לא צלח וכמעט נגמר באסון.
ריחמתי עליו מעט. סך הכל- הוא אחי, וכוונותיו טובות.

אבי, הרגוע והשליו, נראה כעוס. הוא שב בשתיקה לקרקע, מעלה תוך כדי את לוק, עם סירתו, החוצה.  לוק נראה נזוף ביותר. אבי התנצל, רגוז, בפני מורתי, ואני בושתי. אחר, התרחק אבי ממנו ביחד עם המורה, והם הסתודדו עוד דקה-שתיים.

איני יודע על מה דברו הם באותה עת, ונראה גם שלעולם לא אדע.
אולם מאותו היום, היה ברור לכולנו, על מי אבא סומך יותר.