בעזהי"ת
חברה של כולם,
לכאורה.
באמת לא קשורה לכלום.
כרגיל,
בעיה שלי,
אלא מה.
זה אני שפוחדת להיפתח.
זאת אני- הרעה, התקועה,
התמרור אזהרה,
וזה הם- הטובים, הנצרכים,
האישיות לדוגמא.
השליחות שלי-
(במידה וקיימת)-
לא חייבת להיות רק איתכם.
אחפש לי לבד את מושבי ברכבת.
היו שלום,
מכרי הלא חברים.
אני עדיין פה,
לעזרה.
תגובות
בס"ד
בנאדם זה כ"כ לא נכון..
בשיר הבא אני רוצה לראות שינוי תפיסה, אוקי?
לגביי הכתיבה- באמת יפה. במיוחד השורה- "אחפש לי לבד את מושבי ברכבת".
[אמרה אני, וקישקשה בזנבה..]
אבל אזמה, מה ישלך?
אנחנו אוהבים אותך!
את צריכה ונצרכת!
אל תהפכי את עצמך ללא קשורה, תנסי להתחבר, להיפתח, לתקשר- ורק תקלטי כמה את באמת קשורה..
אנחנו אוהבים אותך, ואני במיוחד.
אולי,
תחשבי,
אולי הייעוד שלך זה להיות פה, תמיד בשבילי כשאני צכה אותך?
[ברור שלא, אבל זה חלקי..]
אוף, את כ"כ מדהימה!
תפקחי כבר ת'עניים!!
שהיוצר יוכל לערוך ת'תגובות שהגיבו לו?!
זה בא להדגיש- שאני לא אוהבת שהיא אומרת לי דברים בסגנון הזה.
לא לקחת אישי ולהתעלם, היא מכירה את זה כבר, נראלי.