דור הכיפות השקופות

בס"ד

"לקניון".
"מצויין".
שי והראל נכנסו לרכב, גוררים אחריהם את השולחן המתקפל ואת התיק.

שי ניסה להתעלם מהמוזיקה הרועשת שמילאה את הרכב, מוזיקה שלא היתה לרוחו כלל וכלל, וסקר את הנהג בעיניו.
הנהג, צעיר, קוצים בשיער, שרשרות כבדות על צווארו, עגיל באוזן, ג'ינס משופשפים עד קרועים וטישרט זרוקה.
מבטו נדד לכיוון הראל, שנראה היה שרוי במבוכה דומה.
"אה, סליחה?" אזר הראל אומץ. "יש מצב להנמיך טיפה את המוזיקה?"
'אין מצב, זה אבוד מראש!' התחלחל שי.

להפתעתו, כיבה הצעיר את הרדיו ונסה לתפוס את מבטיהם דרך המראה.
"וואלה, אחי, אז מה, זה אסור?"
שי והראל נעו על מקומותיהם באי נוחות.
"אמ, לא ממש אסור, רק לא מתאים..." הפעם שי זה שדיבר.
"לא מתאים? אני מבין, ומה כן מתאים?" המשיך הנהג בסקרנות
"אה, כל מיני..."
התלבט שי אם סקרנות כנה היא, או מעושה.
"אני יודע, זה, איך קוראים לו? נו, זה ששר פסוקים מהתורה, זה מתאים!" קבע הנהג בשביעות רצון, כלא שם לב להתלבטותו של שי.
שי והראל חייכו.
"אז, מה יש לזוג כמוכם לחפש בקניון עם כל הכבודה הזאת, אה? אם מותר לי לשאול, כן?" תיחקר באדיבות.
"בטח שמותר. לא הרבה, בתכלס', רק לחלק, קצת נרות שבת, קצת ספרים מחזקים..."- כך הראל.
"או, זה טוב. אני אומר לכם, אתם, הדתיים הלאומיים, אתם תצילו את העם הזה. אני, אל תסתכלו עלי ככה, אני, סופר מאמין שיש ה'. בטח יש! אתם,אתם חזקים. אתם תביאו לפה את המשיח!" סיים הנהג את "נאומו".
"הלוואי עלי אמונה כזאת..." מלמל הראל.
"רוצים סוכריה?" הוציא הנהג סוכריות מתוך קופסה נסתרת. "כשר, בטח כשר!" הודיע למראה פניהם המבולבלות, והצביע בגאווה על  ההכשר.
שי והראל נדו בראשם לאות לאו.
מאותה קופסה, שלף הנהג כיפה גדולה והניח על ראשו.
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו". בירך הנהג בקול.

"פשיו, זה היה טרמפ הזוי!" נאנח הראל בהקלה כשירדו.
"הזוי?" חזר אחריו שי בחולמניות. "תגיד, איך היית מגדיר אותו?" התאפס פתאום.
"מגדיר?" תמה הראל.
"אתה יודע, חילוני? דתי?" הסביר.
"וואו, קשה. לא יודע, מה איתך?" גלגל הראל את הכדור למגרש של שי.
"דעתי? טוב, אם אנחנו כיפה סרוגה, ויש כיפה שחורה, אז הוא... הוא... הוא כיפה שקופה!"