בלתי נראה

היא יושבת מול עצמה, פרצוף שמח שנמחק בקצוות והולך וקטן עד שהפרצוף האדיש חוזר לתפוס את מקומו על הפנים.
היא מחזירה את החיוך בכוח, עם האגודלים,מורחת עליו קצת שפתון שקוף כמו דבק, מקווה שהוא ידביק את החיוך חזק-חזק למקום, מסדרת קצת את הקוקו הרופף וקמה, מוכנה.
בדרך החוצה היא עוברת במטבח, פותחת את המקרר וסוגרת אותו בשעמום, פותחת שוב ומוציאה מלפפון אחד, מעוגל למדי, שיוצר מעין חיוך ירוק. את הקצוות היא חותכת וזורקת בכיור, את הקליפה שוטפת ויוצאת, הלאה, מכתפת את תיק הגב שלה על כתף אחת וביד הפנויה סוגרת את דלת הכניסה, משפילה מבט, לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת לרחוב, שרק זוג קשישים מטיילים בו בנחת, נעצרים למנוחה על כל ספסל צדדי, ועוד איזה בחור צעיר, בג'ינס וטישרט, שרץ קלות עם רצועה מדלדלת אחוזה באגרופו, מחוברת בקצה לכלב פרוותי שרץ לצידו.
היא רוצה לחזור, מפחדת אולי להיפגש עם אנשים ששמעו, שמכירים, אבל מתגברת ומזדרזת לפנות לרחוב הבא, והלאה, נכנסת בשער הצבוע בירוק מתקלף, מדמיינת את מבטי השומר עוקבים אחריה, ויודעת שרק דמיונות הם; שכן מה לשומר רוסי מגולח בענייניה, כמובן.
בחצר דממה, שתופר עם הצלצול הבא ותשוב לשרור בצלצול שאחריו, במידה ולא יתעוררו בעיות. היא נכנסת במסדרונות הצבועים לבן, פונה ימינה, ושוב ימינה, ונעצרת לפני הדלת הכחולה עם מסגרת העץ.
דרך הדלת, היא שומעת את קולה של המורה, מסבירה מושגי יסוד בתנ"ך, מעירה מפעם לפעם לבת מפריעה.
היא מהססת עדיין, פונה למדרגות המובילות למזכירות, מתיישבת וגומרת את המלפפון שלה, שנותר זנוח בידה, בנגיסות זעירות עד בלתי נראות שמטפטפות אל הרצפה, כאילו שאם תמשיך כך, יידחה המפגש לעולם.
עד שהיא מסיימת, נגמר גם השיעור, והיא נושמת לרווחה. חרש קמה ממקומה, גוררת את התיק ביד אחת, נעמדת בפינה צדדית לצד הלוקרים, מתיישבת ומתעסקת בתכולת תיקה בדיוק ברגע בו פורצות מן הכתה עשרים וכמה בנות, מחייכות וצוחקות, אחריהם משתרכות עוד אי אילו בנות ולבסוף יוצאת גם המורה, פונה לכיוון המדרגות שעליהם היא ישבה קודם, סופחת לסוליית נעליה את טיפות המלפפון שהשאירה שם קודם.
היא אורזת מחדש את תכולת התיק וחומקת לכיתה הריקה, מתיישבת במקומה הפינתי, הנסתר מעט, מניחה את התיק על הרצפה שבין הרגליים, פורסת מולה דף פוליו חלק ומשרבטת צורות חסרות פשר, עושה עצמה מתעמקת בזוויות שביניהם, מקווה שאף אחת לא תשים לב לקיומה, שאף אחת לא תשאל.
כשהכיתה מתמלאת היא מועכת את הדף המלוכלך בדיו ומניחה את הכדור המקומט בצד.
עיניה מתרוצצות לכל עבר, פחד החשיפה ניבט מהן, מהאישונים המכווצים ומהשפתיים החשוקות, מהמבט המבוהל כמו של חיה פצועה.
היא לא רוצה לומר, והיא לא רוצה לספר. לא רוצה לאמת או להפריך את השמועות.

אבל היא יודעת, שברגע שתיצור מגע עם החברה, השאלות יזרמו כמו בחקירה משטרתית. במוחה עוד מתנגן אותו השיר, מכאיב בעוצמת מילותיו:
"היו שלום אני חייתי ביניכם, כמו צמח בר"[1]

--------------------------------------------------------