בס"ד
פרק א'
רותם הלכה ברחוב, בשכונה הכי לא סימפטית בכל באר שבע, שכונה ד' הידועה לשמצה .
'בשעה מאוחרת של הלילה זאת ממש התאבדות!' לחש לה קול בתוכה.
'מה יש לי כבר להפסיד?' חשבה. היא לא ידעה בעצמה לאן היא רוצה ללכת.'
רק ללכת, לא לחשוב, לברוח!' רצתה
'לברוח ממה? מהעבר? אז למה את כאן?!' טען הקול בהגיון רב.
רותם הרגישה שראשה מתפוצץ ממחשבות 'די!!! שתוק!' צעקה בתוכה על הקול המעצבן.
אורות עמומים האירו את השכונה שזעקה עוני וחוסר טיפוח לעומת השכונות היפות והיוקרתיות שראתה כשהלכה לקניון העיר. מרחוק היא קלטה איזו חבורת רחוב שלא כדאי להתעסק איתה הם ישבו על החומה והעבירו בניהם סיגריות או אולי זה סמים? הם צחקו בקול רם. 'החבורה של חמי ואלברט!' היא זיהתה. הם היו לבושים ברישול, גופיות, מכנסי ג'ינס קרועים וקעקועים, הרבה קעקועים, עגילים קישטו את אוזניהם. היא ידעה שלכל אחד מבני החבורה היו כבר כמה תיקים במשטרה על פריצות לבתים, שוד וכו'. קול נפץ נשמע. רותם קפצה ממקומה בבהלה. היא פחדה מעוד קרב יריות בין פושעים. זה דבר שכ"כ אופייני לשכונה. רק אח"כ הבינה שזה היה עוד בקבוק בירה לבנה שנפל ונשבר על המדרכה. היא נרגעה ופנתה בסמטה הראשונה שראתה והלכה במהירות, ליתר בטחון עדיף שלא להתעסק איתם. לא אחרי מה שקרה. מרחוק היא שמעה איזו אישה שצועקת על החבורה, הם צחקו בפראות.
'הם שיכורים!' קבעה רותם. היא עקפה מכולת אשפה ירוקה שמזמן עלתה על גדותיה וריח הצחנה היה כ"כ חזק עד שהיא סתמה את אפה והלכה במהירות. היא הגיעה לרחוב ראשי של השכונה.
'כאן יותר טוב' חשבה. האור החזק שהאיר את הרחוב הרגיע אותה מעט ונסך בה איזו תחושת בטחון . מיכל לאיסוף בקבוקים היה שבור והבקבוקים התפזרולכל עבר אבל למי אכפת? חתול קפץ מתוך המכולה לכיוונה היא צרחה בבהלה , החתול שנבהל מצעקתה ילל בפחד וברח. רותם נעמדה ליד המכולה מנסה להרגיע את עצמה. השעה מאוחרת ואין לה לאן לחזור. היא סתם משוטטת באפס מעשה, לו רק ידעה מה לעשות? לאן לחזור? היא הרגישה בדידות נוראה. דמעות עלו בעיניה לאן היא הגיעה? 'למה באתי לפה? מה אני מחפשת כאן?' זעקה בתוכה. לפתע היא הרגישה שמשהו מתבונן בה! היא לא העזה להסתכל לראות מי זה . היא ידעה שמסתובבים בשכונה כל מיני טיפוסים מפוקפקים לכן החליטה ללכת כמה שיותר מהר להיפטר מהזר. היא פנתה ימינה ברחוב הראשון שנקרה בדרכה ,שם ראתה פרצה בקיר שיצרה כוך ופח זבל שעמד שם יכול להסתיר אותה, חשבה. למזלה היא לבשה בגדים כהים. היא תמיד לובשת בגדים כהים מאז מה שקרה. בחור צעיר פנה כעבור דקה בדיוק באותו רחוב שבו הסתתרה והחל לחפש אותה. זיעה קרה שטפה את גופה. לפתע מבטו נעצר על אותו כוך שבו הסתתרה, הוא עמד נטוע במקומו כחוכך בדעתו האם לגשת אליו או לא. 'אל תתקרב!בבקשה אל תתקרב. לך מכאן! תחפש לך מישהי אחרת להתעסק איתה!' התפללה רותם בלבה.
תפילתה לא נענתה.
הבחור החליט שהוא כן רוצה לבדוק את הכוך. הוא התקרב אליו . לבה של רותם דפק במהירות, היא הצליחה לזהות את העיניים האדומות, המתות, המזוגגות שמעידות על שימוש רב בסמים.זיק של שמחה פילח את עיניו כשזיהה אותה.
'הוא מצא אותי. אני גמורה!' היא חשבה בייאוש.
הוא התקרב בביטחון לעבר מחבואה. עכשיו הוא מצא אותה! זיק נוסף של עניין נדלק בעיניו הוא הושיט את ידו כדי לתפוס אותה, לגעת בה, להרגיש אותה...
'לעולם לא אתן למסומם הזה לגעת בי!' היא החליטה בשנייה של אומץ . היא הריחה מקרוב את ריח הוודקה שנדף ממנו. היא צרחה כשהרגישה את מגע ידו על ידה . מגעו היה ככוויה על זרועה.
"רד ממני! תסלק את היד המטונפת שלך ממני!" רותם צעקה בעיניים עצומות
"רותם קומי! זה רק חלום רע!!!" קראה הדס המדריכה.
"לך מכאן, נבלה!" צעקה רותם בעודה ישנה ובעטה בשמיכה בפראות.
"רותם! תרגעי! זאת אני." קראה הדס
היא פקחה את עיניה, מולה התחברו כתמים צבעוניים ויצרו פרצוף מודאג.
"רותם, הכול בסדר?" שאלה הדס המדריכה
"את רואה שלא" היא ענתה ומחתה את הדמעות שהרטיבו את פניה. הן היו הסיבה לכך שלא ראתה טוב את החדר.
" רותם, בואי, יש ארוחת בוקר עוד מעט. את האחרונה שנשאר לי להעיר כבר כולן הלכו לחדר אוכל"
" אני לא רוצה לאכול ולא לקום מהמיטה!"
"גם לא בשביל הגיטרה?" שאלה הדס בחשש.
"לא!" וכדי להדגיש את דבריה היא שוב התכסתה בשמיכה והפנתה את פניה לקיר.
הדס לא ידעה מה לעשות. היא באה לעשות שנת שירות בפנימייה שאליה באו בנות מכל הארץ ממשפחות מצוקה. רותם הייתה אחת מחניכותיה, דווקא היא משכה את תשומת ליבה לבושה השחור הקודר ,האיפור הכהה בעיניה ושרשרת המגן דוד הכסופה שנחה קבוע על לוח לבה.
בטעות כששאלה אותה למה היא עונדת את השרשרת היא קיבלה תשובה צוננת: "זה לא עניינך!"
רותם הייתה נערה מוזרה, שתקנית, צינית ובעיקר עצובה. המבט בעיניה היה מת.
היא הייתה מסתגרת בחדרה שעות ומנגנת בגיטרה עד שיום אחד היא החליטה להפסיק וזה קרה בבוקר הזה בשעת ההשכמה הקבועה. הדס פחדה מזה שאם היא לא תנגן בגיטרה היא עוד תזיק לעצמה.
סמים, עינויים עצמים, אנורקסיה ודיכאון היו מילים שבשגרה בפנימייה לבנות.
רותם בהתה בקיר שמולה לא רוצה לקום ,לא רוצה לחיות.
הדס ניסתה לדבר על ליבה כמה פעמים אבל רותם לא ענתה לה.
הדס ידעה לכולן היו משקעים, חוויות שלא רוצים לזכור רק לשכוח...
'לשכוח! אילו רק יכולתי לשכוח את החלום הזה' חשבה רותם ובכתה לתוך הכרית שלה כשהדס יצאה.
כשנרגעה מעט ישבה על מיטתה מתבוננת בשמיים הכחולים והצלולים שנשקפו מבעד לחלון. ניגוד מוחלט למצב רוחה הקודר.
'איזה יופי ככה להתחיל את הבוקר!' חשבה. היא שמעה את צחוקן של הבנות מלמטה. 'מה מצחיק בכלל?' שאלה בכעס בתוכה.
'למה לצחוק? איזו סיבה יש לצחוק בעולם הנוראי הזה?' היא נאנחה.
היא נזכרה בחלום והצטמררה מגע היד עוד נשאר בה...שכונה ד' בבאר שבע.
'למה חלמתי עליה? עד שהצלחתי להשתחרר מחלק מהסיוטים... מי רוצה בכלל לחזור לשכונה הזאת? רק רע יצא ממנה! אבל למי אכפת? למי אכפת בכלל שיש שם עוני, דלות, סמים, פשיעה אפילו המשטרה פוחדת להיכנס לשם!' חשבה בזעם.
הדלת נפתחה הדס ותרצה אם הבית נכנסו עם ארוחת בוקר. רותם תקעה מבט נזעם בהדס.
"למה קראת לה?" שאלה בכעס עצור.
"רותם,מה יש לך ? הדס דואגת לך! אנחנו רוצים שתאכלי, שתרגישי טוב, הרופא אמר לך שחסרים לך ויטמינים." אמרה תרצה והיבטה בה במבט רך. המבט הזה לא נגע לליבה של רותם בכלל.
"אני לא רוצה!" ענתה
"למה? תראי מה טובה הכינה הבוקר. את אוהבת פשטידת ירקות, נכון?"
"לא! אני לא רוצה לאכול!" היא צעקה עליהן " חוץ מזה אני אוכלת רק את הפשטידת ירקות של אמא שלי .אבל היא כבר לא בחיים מאז שהוא רצח אותה" תרצה והדס החליפו מבטים, עבר הרבה זמן מאז ההתקף האחרון שלה. רותם פרצה שוב בבכי וקברה את ראשה בתוך הכרית, הגעגועים לאמה היו חזקים, היא התגעגעה ליד המלטפת והאוהבת, למבט הרך בעיניים.
' למה עזבת אותי? למה? למה אני כאן ולא בבית איתך?' שאלה בתוכה .אבל השאלות נותרו ללא מענה. עיניה נעצמו והיא נרדמה בעוד הדמעות על לחייה . הפעם השינה הייתה נטולת חלומות.
תגובות
בס"ד
פה ושם יש משפטים שחשבתי שחסר פיסוק.
כדאי גם להפוך את הכתב לאופן נורמאלי שיותר נוח לקרוא.
אבל קודם כל תסימי את הסיפור הקודם ואז תתחילי חדש
לגבי הסיפור בהמשכים הראשון אני עוד אגמור אותו. אל דאגה.
הכתיבה שלך מצויינת..
מוריה כל הכבוד לך נשמה .... חחחח