בס"ד
פרק ב'
רותם שתקה. לא שהיו ימים שהיא לא שתקה אבל הפעם זה היה צורם במיוחד. היא הפסיקה לנגן בגיטרה שלה , היא מיעטה לאכול, עצב מילא אותה והגעגועים לאמה היו כבדים מנשוא. ימים שלמים היא הייתה חושבת עליה מנסה לצייר את דיוקנה מול עיניה, את עיניה הטובות והחיוך השמח שהיה משוח על פניה. לפעמים עוד הייתה נזכרת בחלום ומצטמררת מהמגע של המסומם.
הדס המדריכה פחדה שזה "השקט שלפני הסערה".
"רותם?" פנתה אליה הדס בארוחת צהרים
היא לא ענתה , היא רק בהתה בצלחת שמולה מבלי לנגוע באוכל.
"רותם?" היא קראה לה בשנית ,נוגעת בכתפה.
רותם זינקה ממקומה ולטשה עיניים בהדס.
"את נגעת בי?" היא שאלה אותה בכעס מהול בבהלה.
"כן , אני קראתי לך פעמיים ולא ענית לי. את לא מרוכזת בזמן האחרון."נלחצה הדס. היא דאגה מאוד. 'מה עובר על הבחורה?'.
רותם לא ענתה לה והוסיפה לבהות בצלחת.
"רציתי לשאול אותך אם את רוצה להצטרף אלי לקניות בעיר?" שאלה אותה הדס בהיסוס.
"אני לא יודעת" התחמקה רותם מתשובה.
" בואי" הפצירה בה "מזמן לא יצאת מהפנימייה...את יודעת מה? יש לי רעיון! רוצה לבקר את עידו אחיך הקטן?" עיניה של רותם אורו והיא חייכה אחרי הרבה זמן שלא האיר חיוך את פניה , השינוי היה כמעט מבהיל אבל יחד עם זאת משמח, הדס חשה סיפוק למשמע התשובה:
"כן, אני רוצה"
רותם הייתה מוכנה ב 18:00 ,השעה שקבעו היא והדס. היא אפילו הביאה את הגיטרה. הדס שמחה למראה הגיטרה. 'זה סימן טוב' חשבה...
"כמה זמן את מנגנת?"
" שלוש שנים"
" מתרגשת?"
" אני שמחה"
"אני שמחה שאת שמחה"
רותם חייכה חיוך קטן
"תודה" הוסיפה לאחר כמה דקות שהלכו בדממה.
" בשבילך הכול"
הן הלכו ברגל ברחובות הירושלמים עד לתחנה המרכזית. הן חלפו על פני חניות רבות, רותם נזכרה שהיא וחברותיה מבאר שבע היו אוהבות לחצות את כל העיר כדי לחפש בגדים, ללכת לקולנוע, לקניונים. עכשיו הזיכרון הזה נראה לה כעוד זיכרון רחוק. הן הגיעו לתחנה המרכזית ומשם לקחו אוטובוס עד לכפר הנוער שבו נמצא עידו .
'עידו שלי,' חשבה רותם בצער בנסיעה 'ילד קטן שלי. למה? למה הוא צריך לסבול? במה חטא? איפה הצדק בעולם הנורא הזה???' זעקה בתוכה בזעם וכאב. הנופים המרהיבים לא דיברו אליה , למעשה היא לא שמה לב אליהם.
הדס ניסתה לדבר איתה ,אבל רותם לא שיתפה פעולה.
הדס חשבה שרותם תפתח אבל היא "אגוז קשה" 'אחרי שפותחים אותו מגלים בפנים פרי טעים ומתוק' עודדה את עצמה.' היא עוד תפתח צריך לזמן לעשות את שלו'.
הן ירדו בתחנה ונכנסו לתוך הכפר נוער. הכפר היה מלא דשא ופרחים וילדים שיחקו במגרש כדורגל. הן נכנסו למשרדים ורותם שאלה על עידו.
"איזה עידו? דברי ברור ילדה!" אמרה המזכירה בקוצר רוח.
" עידו קדם"
"בן כמה הוא?"
"שבע"
היא תקתקה את השם במהירות על המחשב
" כן עידו קדם, בניין 1 חדר 5. תקשיבי, כשאת יוצאת קחי ימינה ואח"כ שמאלה לכי ישר בשביל הראשי, הבניין הראשון שאת רואה שם הוא גר עם בני גילו. תשאלי שם ."
הכפר היה קטן וכולם מכירים את כולם, הן פגשו בדרך לבניין את האם בית החייכנית שהסבירה להן בחפץ לב שעידו צריך לחזור מחוג לג'ודו ושהיא כבר קוראת לו. הדס ורותם נכנסו לחדר של עידו חדר עליז למראה בניגוד מוחלט לחדרה שבפנימייה. היו בו פוסטרים של שחקני כדורגל וכדורסל מוערצים, הקירות נצבעו בכתום. החדר שידר חיות ושמחה.
'שמחה?' חשבה רותם.
"שונה נכון?" קראה הדס את מחשבותיה.
"כן"
"את יכולה לשנות את המראה של החדר שלך. אם רק תרצי"
"אני לא רוצה. אין לי בשביל מה וחוץ מזה צריך לבקש את הרשות של תרצה"
"זאת לא בעיה"
רותם לא ענתה.
הדלת נפתחה בתנופה, עידו עמד פתח עם בגדי הג'ודו וחיפש בעיניו את רותם , כשראה אותה הוא קפץ עליה . הם התחבקו זמן רב ובקושי יכלו להיפרד זה מעל זו. הדס מחתה דמעה בשקט, המראה הזה ריגש אותה וליבה התמלא שמחה לראות את רותם מאושרת להתאחד עם אחיה.
"למה לא באת לבקר אותי הרבה זמן?" שאל עידו את רותם
"לא יכולתי, תאמין לי שלא יכולתי" מלמלה תוך כדי החיבוק
"את לא תעזבי אותי כמו שאמא עזבה אותנו?" שאל אותה כשנפרדו כדי להביט זה בזו.
" עידו, אמא לא עזבה אותנו"
"היא כן "
"למה אתה חושב ככה?"
" כי אני כאן ואני שונא את המקום הזה! הילדים פה ילדים רעים הם מציקים לי ומרביצים לי"
רותם נאנחה.
"לא כולם כאלה"
"נכון לא כולם, מאור ,חבר שלי וביחד אנחנו מרביצים למי שמרביץ לנו!" אמר בגאווה לא מוסתרת.
"למדת להחזיר, ילד" היא ציינה משועשעת.
"עוד מהשכונה. אח של חמי היה מרביץ לי ,את יודעת שהוא בא לפה?"
"מי?"
"חמי ואלברט החבר שלו"
"מה הם רצו ממך?" שאלה אותו בחדות
"הם שאלו עלייך"
"מה הם שאלו אותך?"
"איפה את נמצאת עכשיו?"
"אמרת להם?"
עידו שתק
"עידו תענה לי בבקשה" טלטלה רותם את כתפו.
"כן"
רותם נאנחה "לא נורא הם היו מגלים אותי בכל מקרה"
הם גם הביאו לפה את שפכטל"
"שפכטל?" קראה רותם בשמחה ונזכרה בכלב האהוב עליה.
"כן הוא פה בחוץ" שמח עידו להשכיח מרותם את הכעס "בואי נצא אליו"
שפכטל בדומה לעידו ישר קפץ על רותם וליקק ישר את פניה ואת אוזניה כמו שהוא תמיד אהב.
"די , שפכטל מספיק!" צחקה רותם. שפכטל כשכש בזנבו בשמחה גלויה.
" עידו, רוצה שאני אנגן לך ? הבאתי את הגיטרה." שאלה אותו
"כן, תנגני לי את השיר שאמא הייתה שרה לך שהיית ילדה קטנה."
"שיר לשירה? למה לא שיר שאתה אוהב?" שאלה אותו בתמיהה
"כי אני מתגעגע לאמא " אמר בשקט.
רותם חיבקה את עידו חזק "אני אוהבת אותך" לחשה לו באוזנו.
"גם אני אוהב אותך" החזיר לה עידו חיבוק.
"עכשיו תנגני לי" ביקש והתיישב על הדשא הרך. שמש עמדה לשקוע והכל היה יפה כ"כ...
"שפכטל אתה מסכים?" הוא נבח שתי נביחות ורותם פרשה אותן ככן
היא חייכה והסירה את הכיסוי מהגיטרה. גיטרה שקיבלה מהוריה במתנה לפני שנה לפני שהכל קרה...
"שיר לשירה" היא אמרה והחלה לנגן. צלילים מתוקים עטפו אותה והיא עצמה עיניים, מתמכרת לשיר, לצלילים, לזיכרונות המתוקים שעטפו אותה, הבית בשיכון ד', הבית הפשוט והחמים הנה אמא לוקחת אותה בידיה מגוננות ושרה לה את השיר הזה לפני השינה. רותם החלה לשיר בקול צלול רווי געגועים
"דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת .
שלא תמיד יקשיבו לקולך.
דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי עכשיו את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה.
תהיי קטנה הלילה לא יגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יגע בך
אני אהיה גדולה גם בשבילך.
דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי עכשיו את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה.
עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה."
"וואו, את מנגנת יפה" התפעלה הדס והחזירה אותה למציאות, למציאות הקשה שאין בית לחזור אליו ואין אמא שתמשיך לשיר שירים יפים מלאים תקווה .היא ועידו נמצאים כל אחד במקום אחר, מנותקים מהבית, מהשורשים.
"רותם צריך ללכת." הים אמרה
"כבר?" שאלה רותם בצער
"כן" אמרה הדס והשתתפה בצערה.
רותם חיבקה בפעם האחרונה את עידו וזה החזיר לה חיבוק גדול.
"תודה" הוא אמר ועיניו נצצו באור הירח.
תגובות
בס"ד
עלילה באמת מעניינת- הרבה בזכות אופן הכתיבה.
אהבתי ששילבת את השיר..
לדמויות....ד"א,נראה לי שלא רק אני אשמח אם תמשיכי את הסיפור הראשון :-)
ואל דאגה הסיפור (הראשון) יסתיים בעז"ה ב"נ
ממש מושך לקרוא, דרך אגב- זה בסדר שאני קוראת כאן?
נ.ב היום באמת היה חצי ירח :)
את מוזמנת להמשיך לקרוא ולהגיב :-)
ששכחת לשים פסיק ושנפלה לך אות , חוץ מזה הכל מהמם
יש לשיר לחן או שאת המצאת אותו לבד בכל מצב אם יש לן לחן היתי שמחה לשמוע
הסיפור שלך ממש יפה