"מה שהיה תשכח מזה.."

היה לי חלום אחד. חלום אחד שחזר לילה אחר לילה.
בחלומי ניצבת זקנה זקופת קומה, טובת מראה. בידה האחת מחזיקה היא דובון גדול המסמל ודאי את ילדותה. ובידה השנייה תעודת רישיון נהיגה- המאפיין את תקופת נעוריה. במבט חטוף היא נראית נינוחה ושלווה, אך עיניה המבריקות תרות אחר מחוגי השעון שבידה, כאילו מנסות לעצור את הזמן.

שנים רבות לקח לי להבין שהזקנה מהחלום היא לא אחרת מאשר.. אני.

לזכור מישהו בתור ילד ולראות אותו אחר כך פתאום בתור מבוגר זה מוזר.
זה מטריד, זה לא יאמן.
להכיר אותו מהילדות, ברגעי העלבון הצובט בגרון, במכנסי פעמון של שנות ה-20 , עם חצאיות ה"שמחם" במגוון צבעים קטיפתיים, פוני עומד בניגוד לכל רצונות הטרנדים של אותה תקופה, פצעונים בשלל צבעים המעטרים את פני המתבגרים ושאר תסמינים חסרי טיפוח.
עם כל המבוכות, והשמחות הקטנות, ההצלחות, הכישלונות, ההתרגשויות, הפספוסים, הצחוקים והקטעים.
ולראות אותו עכשיו, את אותו ילד מחופש למבוגר, זה נוגע ללב. זה מרגש.
לא פעם מטרידה אותי המחשבה עד כמה השתננו במספר שנים שלא התראנו.

לעיתים יוצא לי לחלוף בסביבת בית ספרי בעבר.
לא פעם אני נתקלת בקומץ בנות מהלכות בצחקוק קליל,יחדיו.
אותה חצאית ג'ינס משופשפת ,אותו טייץ שחור מבצבץ, אותן נעלי "טבע נאות" ואפילו אותן סיכות כסופות חדישות המהדקות בחוזקה את השיער.
כולן כמובן מאותה מגמה, בדרך לאותו חוג, שבסיומו ודאי יצאו עם אותם אנשים. אותם תחביבים, אותם בילויים, אותם החיים.
כך הן פוסעות להן הבחורות, אותם צעדים,אותו הקצב.
הכל אותו דבר.

במעבר חד אני מנסה לחשב את רמת הדמיון בין חיי כיום לחיי חברותיי האחרות- וכמעט לא מוצאת שום דבר זהה.
כל אחת לקחה צעד גדול בחייה, יצאה מהבועה המגודרת, הצפויה כ"כ, והתחילה חיים עצמאיים משל עצמה.
כל אחת תפרה לה עולם שונה,אחר.
פיתחה קריירה משגשגת, הקימה משפחה לתפארת.
לרגע לא נשארה דורכת באותו המקום.
הבחירות היו נתונות לשיקולה בלבד, ההכרעות, ההתלבטויות, ההצלחות, האכזבות - כל ההחלטות הן אך ורק שלה.
וכי מה נותר מאותם ימים עליזים בהם העתקנו את הטרנד של הזולת?
בעיקר נוסטלגיה..

החיים הם מרוץ גדול אחר הזמן.
יום אחד אתה בדרך לכיתה א' בליווי אמך המתרגשת עד דמעות,
יום למחרת הנך עומד תחת החופה ביום חתונתך (כשגם פה, אגב, מוטיב ה"אמא מלווה אותך בהתרגשות סוחטת דמעות" רלוונטי מתמיד..)
כל יום אינו דומה למשנהו.
לפעמים נדמה שאיננו מספיקים להנות מההווה וכבר נכנסת לחיינו בסערה תקופה לא פחות סוחפת,מאתגרת וחדשה.
חשבתי לעצמי: הלוואי ויכולנו להרגיש ולהפנים לאורך זמן כל שנה ושנה מחיינו, הלוואי והיה ניתן, ולו למס' רגעים, להקפיא את התקופה בה אנו שוהים באותן דקות נדירות. ולקחת פסק זמן קטן בחיים. ממש כמו אותה זקנה.