אהה,
כמה מתוקה היא התקומה.
כמה עוצמה וכוח יש בהתרוממות שאחר הנפילה.
בהתנערות מן הלכלוך הבוצני שמנסה לדבוק בי.
נכון. זה קשה. צריך לחשוק שפתיים, לאחוז חזק באבני
הטיפוס. לפעמים נחתכות הידיים. דם התמצית נוטף,
אבל זה שווה.
המאמץ. הזעה. החתכים. הדם.
זה שווה את הרגע, לפעמים- הקצר מאד, שאחרי,
כשמצליחים להתרומם, לקום. לעלות. לתקוע יתד.
מתיקות של עבודה.
תגובות
לא ראיתי ממש עניין בכל שהמילה "אהה" מודגשת, אבל שיהיה...
בע"ה
כואב ותובע...
ואגב, זה נכתב לפני שמונה שנים, ואתמול הלכתי לחפש אותו בארכיוני כי הרגשתי שהוא מבטא אמת גדולה שאני רוצה לומר.
(ומצאתי שם עוד כמה אמיתות שכתובות יפה...)