יצירות של ruthi

תו אחר תו
מרעידים הצלילים
שלב אחר שלב
פורטים הנימים
תקווה מנסה לשיר בגני
בין קוצים וקמשון ודרדר
כי על-כן אתן כל אוני והוני
לסלול לי השביל בין חולות המדבר
בין ימים של כאב ושל סער
מתנפצים גלים אלי חוף
ומרחוק קורצים לי עצי היער
לבנות לי בית לקשט בו הנוף
אז יהיו לי קירות לבנים ותמונות
ושביל, ומדרגות אל הגג
ודלת מעץ ותריסי חלונות
ושמשות מבהיקות

לפעמים
שתיקות ארוכות
מדברות
ובוכות
ומספרות כל מה שהלב
רוצה לומר

לפעמים
שתיקות ארוכות
כואבות
ומרגישות
עד כמה זה מר
שהכל נגמר

לפעמים
נדמה לי שהשתיקה
מדברת יותר מכל מילה אחרת.
ונמצאת באויר,
ואופפת
ומזדהה
ואוהבת.



*ועוצמתה של השתיקה מהווה תקווה בריאה.

לפעמים נדמה לי
שנגמרו לי השירים
ואז אני מגלה
דמעה
אחת יותר מידי.






*כאשר דמעתי תהפוך לשיר-
אדע כי חיי הם כינור.

רסיסי זכוכית חדים
זכרונות פצועים.
לב מדמם את חייו
[חייב]
למוות.







*עוצמתו של האומן הדגול הוא לקחת שברי זכוכית חדים
ולאחות אותם לפסיפס מדהים

כ' אדר ס"ט

שני מחוגים בשעון חלוד
שוב, לא מראים הדקות
רחקו אחד מהשניה זה מזמן

כבר אין מטרה, פורק האיחוד
אין יותר למה לחכות
האושר פורר, נקבר והוטמן.

אף מילה אחת של עידוד
לא תקוות [אף מוכות]
נדם החיוך המעושה, המאומן.

ואני רק דבר אחד ביקשתי-
הנח לי לחיות חיי בשלווה
רק לדבר יחיד ייחלתי:
לבנות לי בית, עטוף אהבה.

פארפראזה

סוגרת חלון על אתמולים אומללים
על עבר שנגרס ופורר ונכתש
מסביב רק השקט שאליו מיחלים
*
אני מנסה לכתוב את העתיד מחדש.

אט אט נסגרת דלת
לא בטריקה, ברכות.
את הלב בכאב לופתת
החלטות לא נופלות בקלות
אט אט שוקעת השמש
שמיכה של ליל מכסה
רק לא לחשוב על האמש
בבוקר תהיה שוב זריחה.

ארבע רוחות שמים
ארבע יסודות
אש, עפר, רוח ומים
רמזים וסודות.

אש בוערת
מכלה
רוח סוחפת
מחפה

לב שנקבר
בין חולות צחיחים
יבשה אהבה
יבשו גם הפרחים.

אולי מרחוק
יזרחו לי אורות
בלי משפט וחוק
ימוססו החומות

יהיו אז טללים
של דאגה וגם חום
יעוררו זלזלים
בתקווה לשלום.

אהה,
כמה מתוקה היא התקומה.
כמה עוצמה וכוח יש בהתרוממות שאחר הנפילה.
בהתנערות מן הלכלוך הבוצני שמנסה לדבוק בי.
נכון. זה קשה. צריך לחשוק שפתיים, לאחוז חזק באבני
הטיפוס. לפעמים נחתכות הידיים. דם התמצית נוטף,
אבל זה שווה.
המאמץ. הזעה. החתכים. הדם.
זה שווה את הרגע, לפעמים- הקצר מאד, שאחרי,
כשמצליחים להתרומם, לקום. לעלות. לתקוע יתד.
מתיקות של עבודה.

כשקשה.
והלב כואב-
כשמר,
והטעם צורב.
כשכבד על הגב המשא,
ומתארך המסע-
חושך עד קצת המנהרה,
ואין תאורה.
כשלא סלול המסלול,
ואין מדרגות לטיפוס-
ההר גבוה ותלול,
ואין קץ לחיפוש.
כשצריך לחצוב סלעים,
בדם תמצית-
ולנקות אבק דרכים,
בדרך לתכלית.
כשרוצים לחיות.

כמו כינור בלי קשת
ופסנתר חסר קלידים
כמו מנדולינה בלי מפרט
וגיטרה חסרת שריגים.
כמו צייר ללא מכחול
ושיר חסר תוים
כמו גינה ללא חול
וים חסר גלים.
כמו דיג בלי חכה
וחיט חסר בדים
כמו משורר בלי השראה
וסופר חסר סיפורים.
כך אני וגם אתה
ללא נשמת חיים
כך אני וגם אתה
ברצון שמים תלויים.
נרקמים תכים בתמונה
ופלך טווה חוטיו
שלב ביצירה נבנה
ושירים

ג' בסיון תשס"ט


שוב הכתה סערה על החוף
קו-מתאר מיטשטש בגלים
סחפה הרוח אל האינסוף
עשרים ושבעה גבעולים

עשרים ושבעה עומרים נקצרו
בכאב, בשן חשוקה
עשרים ושבעה עומרים נספרו
קרבו לתכלית עתיקה

אז- הוגבל העם מגשת
מעלות או לנגוע בקצה
רק מרחוק יד מגששת
הומה הלב: נשמע, נעשה.

דיברות הרעידו כל מיתר
חרוטות בצור, נחקקו בלהבה
לוואי

לפעמים נדמה לי, והחופש כבר כאן
נפרצה החומה, נוסר הסורג
דרך לא סלולה וכביש אספלט
ואני כבר מחכה בתחנה
לא,
רכבת זה משהו מהיר מידי
ישר מידי
מחויב מסילה.
אני מחפשת רק רכב
למשפחה.

כמו נידון למוות
אלפי ספקות מענים
מכלים
כל נצנוץ של תקווה.

בין שמים וארץ
רוחות רפאים מייללות
מייבשות
כל טיפת לחלוחית

אז תליתי אותם לייבוש
וקיוויתי לשמש שתזרח.

אופס,
נפלה לי הגרב לחצר.

מודה אני
שנתת לי חיים
וניסיונות
ובורות
וסולם לטפס עליו


מודה אני
שנתת לי חיים
ותקוות
וחלומות
ומציאות להיאחז בה


מודה אני
שנתת לי חיים
וכישלונות
והצלחות
ויכולת לשנות מה שניתן.

*
כי יש עניין

כמו ילד מדווש לראשונה באופניו
כובש לו מסלול חדש בניסיונותיו
ונופל וקם, עד מתייצב
ורוכב.

מעיפה אך מבט קצר לאחור
מכסה בבטון על שנות השחור
נועלת הכאב בדלתי פלדה
וקמה.

*
מנסה.

*
עדיין מלחמה.

היום בבוקר הלכתי לאיבוד.
הדרך לשם פשוטה וקלה. לא מסתכלים לשום מקום ומגיעים.
זה לא מקום נחמד, האיבוד.
בעצם - אולי זה תלוי במי שמגיע לשם.
אולי לכל אחד יש את האיבוד שלו.
עד היום היה האיבוד שלי באמצע הים.
היום בבוקר הגעתי לאיבוד חדש.
אלפי אנשים ענקיים הסתובבו שם, בין בתים שהגיעו עד לב השמים, ואליהם הובילו דלתות גבוהות וידיות שמוקמו סמוך לתקרה.
ישבתי לי על האדמה ליד ספסל

אי אפשר
להצמיח כנף
למי שרחקו הימנו
מרחבים
אף הרים...
אי אפשר
לכלוא לנצח
ציפור שיר
מאחורי חומות
אף גדרות.
יום יבוא
יפרצו המעינות
מן הפנים אל החוץ.
בלי לסובב מבט
אל העבר.
*נגמרו לי הדמעות כבר מזמן.

הרים וירוקת
שמים למלוא אופק
זעקה מהדהדת
מקצה עולם
ועד קצהו

מעמקי ההויה
בכאב החויה
זעקה מתמוססת
קורעת הדמי
לרסיסים מתפוצצת

יום יבוא
אלך לי אל ההרים
לבכות.
לצעוק.

ולקבל תשובות.


[*לא תמיד היא טועה כשהיא תוהה]

שברי משפטים
רסיסי קולות
ילדה יחפה
לבדה בחולות.

לילה חשוך
נטול כוכבים
ילדה יחפה
לבדה בדרכים.

זכרונות קלושים
שריקה מאיימת
ילדה יחפה
לבדה מפוחדת.

ככה,
עם פיז'מה ורודה
מקושטת בדובים
ילדה יחפה
בורחת.


*ותודה לאלעדי

עדיין בדרך הולכים הבנים
עדיין בוכה האם
סביב בטון, קירות מוגנים
לאמא- הלב עוד פועם.
ואצל אמא-
תקוות ותפילות שעולות
בקשות נזעקות בכאב.
סבל שגועש וקורע גבולות
וכל מה שיושב
על הלב.
כי אצל אמא-
דמעות נמחות מן הלחי
שלווה ורוגע מזדחלים לאיטם
וקול קטן שלוחש "אל בכי"
"ושבו בנים לגבולם"
ושוב בדרך הולכים הבנים
חוזרים לביתם מהאם
ולא עוד בעיניהם

פורשים ענפים
זרועותיהם לצדדים
מלוא המרחב מראם,
לילות וימים
הם מתרחבים, מתפשטים
ושמם כל שטח תחתם.
וכמו ענף שְׁכֹּל
מי נחל שורשו
שותה בצמא,
גם אתה בנערותך
תיקח הצידה
לימים חדשים של פריחה.

פעמים
בצוק עיתים
משתנים-
דברים מעטים (??).
מסומך לנסמך
מתומך לנתמך
כאב
צורב
בלב.
לא רק לקחת, גם לתת.
לא נשענת, רק משענת.
יציבה. תומכת.
לא נופלת.
לב פתוח להאזין-
לדמעות
לצעקות
מותר גם לבכות
אולי לבעוט---
אני כאן.

*מוקדש באהבה

השקט הזה
שזועק את הכאב,
את העלים היבשים
הנושרים....
הזעקה הזו
ששותקת את הלבטים
שלא שואלים
מתחבטים....

כל הלילה סערו הרוחות
ברקים, רעמים וחולות
כאוושה ברוח בא הבוקר.

שמים תכולים, צלולים
שירת ציפורים בצלילים
במנגינת פעמונים בא בוקר.

גלי ים רוגעים
חוף שקט ומרחבים
וכחול עמוק למלוא עין
בא בוקר.

פריחה אינסופית מאירה
צמיחה חדשה לה חברה
בשלוות הנולד בא בוקר

עולם חדש פרש כנפיים
הוליך את הקול עוף השמים
בוקר טוב לך שמש.

חורף קר חסר גשמים
רק שלכת מרוקנת כוחות
אפסו טללי ליל מרורים
כאב מעלה נשכחות.

אולי זה הסתיו
שמחק כל יורה ותקווה
קיצר לאיטו את ימיו
חסרי אהבה.

וקיץ שטרם זמנו הפציע
בערות בוערות בשדות-קש
מלקוש איננו, מסרב להופיע
נדמו חיים, עשב יבש.

יבוא אביב?

לא מנסה לקשקש כלום
לא מנסה לכתוב
לא חושבת מאום
מעבר למטר הקרוב

לא מפנה מבט אחורה
לא רוצה לראות מה נחרך
לא מסתכלת ימינה ושמאלה
לא בוכה על חלב שנשפך

*
משרטטת חיים


*
ואם בשביל למחות
סבלות חיים ישנים
נדרשו לי שמונה שורות
כמה מחברות ידרשו
בשביל לשרטט מחדש את החיים?

הכל-כל-כך מבולבל, מלא שאלות.
מחפשת להיות, לחיות, לחוות.
לשמוע שוב ושוב ושוב, שמה שהיה- נגמר, ולא יחזור שוב לעולם.
ועדיין- הכאב ענק ותופס את הצלעות.
משאיר אותי להתמודד עם תחושת האפסיות.
קטנה כמו פיקסל במסך.
גרגר אבק.
ושוב פעם לשמוע: די, זה נגמר.
ולרצות ולקוות ולהאמין שזה באמת נגמר.
והדמעות שלא זולגות מן העיניים אבל מטפטפות על הלב.
אני מרגישה את מליחותן בתוכי.
השאלות

אלפי רסיסים ניתזו
לכל עבר
יתכן והצליחו לפגוע.

עוד לא תמו גשמי דמעות
ניתך ברד באבני כאב.

ערמות אלומות
הולמות
זהרורי טפטוף שברים

וחצץ צידי דרכים
נרמס
נשפך על ראשי.

אולי כבר כתבתי
פעם
את השבר הזה.



*אך ימים טובים מנשבים
בינות לערפל עננים
מביאים הם עימם מים בצבעים תכולים
מבשרים הם בצבע על חלום

כעת
חזרו המנגינות
ולא בחוץ
נזקף הגו
מורם מבט
מרפרף לאיטו על העולם.
יש חיים.
חיוך של ילד
נשיקת אם
קריאות חנווני
בשוק.
יש חיים.
לגעת, לחוש, לנשום.
לחייך בלי לשלם
להאנח בלי לתרץ.
(אנחת רווחה)
לחיות.
*למי שפתח לי את דלתי ליבו, באהבה.

בּוֹנָה לִי חוֹמוֹת
סָבִיב
בֵּין אֶחָד
לְאַף אֶחָד.
אֶבֶן אַחֲר אֶבֶן
[וְלֹא] אַחֲר
הַנּוֹפֵל.
מְדַרְדֶרֶת סְלָעִים
מְראֹשׁ צוּקִים
אֶל תְּהוֹמוֹת רֶגֶשׁ
וְיָגוֹן.
אֲנִי לֹא בּוֹעֶטֶת
וְלֹא נוֹעֶלֶת דְּלָתוֹת
[מַקְסִימוּם מַשְׁלִיכָה נַעֲלַיִים]


*לא, זה לא מה שאת חושבת.

ככה הלכת
והדרך היתה
מפוזרת
ואבני חצץ
קטנות, חודרות
דקרו
ככה צעדת
בדרך משובשת וקטועה
ככה טיפסת
הפיסגה לא ריחמה
דמעה אחת
ואגל זעה
שריטה מדממת
ונשיכת שפה.
ככה---
והייתי אני.
מנסה לנכש
קוצי בר
וחרולי מלחמה
לזרוע
דשא נחמה
להשקות
בטללי אהבה
פרחי חיבה
בדאגה.
בדיוק ככה---

כבר חורף שלם
השערים נעולים
חתומים במפתח חלוד
של רצון עקר.
כבר חורף שלם
יבשו עננים
זרועי יודיד הכסף
מתכת קפואה.
כבר חורף שלם
לא באו ציפורים לבקר בגני
העלה קמשונים
כולו חרולים
חבולים.
ובין ערמות הקש יצאתי
לחפש
להבריק מפתחות כברק הכסף.
לפעמים כסף יכול לעזור
להגשים
חלומות.

בוכים שמים
בנטפי טללים
וטיפות גשמים,
והאדמה- שמחה.
נשבר לב עננים
בקולות רעמים
וזיקוקי ברקים,
והאדמה- שמחה.
פותחים עלים
זרי כותרתם ברינה
גשם- רננה,
אהה... רוויה!
ואדם- עיניו לבוראו
בפיו תפילתו
בכל רמ"ח ושס"ה- תודתו
מעמקי ליבו.
גדול יום גשמים
כהקבלת פני רבו.

עומדת בעמק. לבד.
בדד,
מחפשת---
מסביב הרים---
בגבהים
איך נוגעים?
מחפשת מרחבים,
רחוקים
איך מגיעים?
הרוחות סוערות
משתוללות
אני רוצה לעלות.
מטפסת בשפתיים חשוקות,
קמוצות,
רק---
אזלו המילים
בעט נאלמים
נעלמים---
המרחבים---
ובכל- זאת
השביל התלול,
הלא סלול,
שבינות לפיתול---
הגדר הקרועה
שקוראה
לאן