הכל-כל-כך מבולבל, מלא שאלות.
מחפשת להיות, לחיות, לחוות.
לשמוע שוב ושוב ושוב, שמה שהיה- נגמר, ולא יחזור שוב לעולם.
ועדיין- הכאב ענק ותופס את הצלעות.
משאיר אותי להתמודד עם תחושת האפסיות.
קטנה כמו פיקסל במסך.
גרגר אבק.
ושוב פעם לשמוע: די, זה נגמר.
ולרצות ולקוות ולהאמין שזה באמת נגמר.
והדמעות שלא זולגות מן העיניים אבל מטפטפות על הלב.
אני מרגישה את מליחותן בתוכי.
השאלות שנשארות כל הזמן. כל הזמן.
הולכת ממקום למקום. לבד וביחד. נפגשת, מדברת, צוחקת.
והחלל הענק שבתוך הלב נשאר, מחפש במה להתמלא.
תגובות
"....קטנה כמו פיקסל במסך...."
^^אהבתי את הדימוי.
"....והדמעות שלא זולגות מן העיניים אבל מטפטפות על הלב...."
^^אהבתי גם את המשפט הזה.
רותי 2000 שנה אנחנו בוכים ומאמינים שכן יום אחד זה יסתיים ויבוא היום שנבין הכל.
השירים שאת כותבת מרעננים אותנו חזרה לידיעה שעוד לא הסתיימה התקופה הקשה
אבל כן התקוה נשארת בליבינו עד שנצא מהגלות והגלות לא תמיד חייבת להיות מבחוץ היא גם עמוק בפנים
תמשיכי לכתוב משירייך הנוגים אבל המקסימים
בתקווה לימים טובים יותר.
בס"ד
שאני קוראת את מה שאת כותבת,
ממש שומעת את קולך בין השורות,
ובתוך הקול שלך, נשמע גם הקול שלי.
קול של הזדהות מלאה עם... עם הכל!
כלכך התחברתי זה מעולה-
רעות את כותבת ממש מרגש!!
יותר מהמליחות ויותר מהכעסים
קטע יפה רותי. משאיר טעם בפה
זה כלכך יפה ונכון ואמיתי ומרגש!!
את כותבת ממש ממש יפה!!