היום בבוקר הלכתי לאיבוד.
הדרך לשם פשוטה וקלה. לא מסתכלים לשום מקום ומגיעים.
זה לא מקום נחמד, האיבוד.
בעצם - אולי זה תלוי במי שמגיע לשם.
אולי לכל אחד יש את האיבוד שלו.
עד היום היה האיבוד שלי באמצע הים.
היום בבוקר הגעתי לאיבוד חדש.
אלפי אנשים ענקיים הסתובבו שם, בין בתים שהגיעו עד לב השמים, ואליהם הובילו דלתות גבוהות וידיות שמוקמו סמוך לתקרה.
ישבתי לי על האדמה ליד ספסל שהיה בערך בגובה החדר שלי, נדמה לי, וספרתי נעליים.
לרגעים הרגשתי שאני יכולה להידחק למרווח שבין המגף לרגל, ואף אחד לא ירגיש.
גם כן מקום להיאבד בו.
*מוקדש לעצמי בשם הפיצול
תגובות
זה המקום טוב,
למי שרוצה ללמוד על עצמו ועל דרכו...
ממני.
הפקידה בקבלה של איבוד|שם, שם|
:)
עכשיו בעקבות השיר אפשר להבין למה אנחנו עושים כאלו דברים.
סלחתי ונרגעתי את מבינה על מה,
רצית את הטובה של האחר וזה בסדר.
אל תפסיקי לכתוב לנו
קטע יפה
בהצלחה בכל המישורים!!
כיף ללכת לאיבוד, אבל תאמת קצת מפחיד אותי שאני כל הזמן נאבדת=]=]
בס"ד
בתוך כל העולם הזה, המבולבל, המבלבל,
יש מקום אחד, לכל אדם בנפרד, שרק לו הוא מיועד.
ואם מצאת את עצמך במקום לא לך, אולי זה לא המקום שלך...
מתפללת ומקוה בשבילך,
שאכן, כפי ש"הלכת לאיבוד" כך תמצאי את עצמך מהר!
אוהבת...
ואין מי שיוכל לכתוב,
מי שמכיר מספיק שונא יותר,
מעט מי שהולך בין הטיפות
וגם הוא לא יודע דבר
באמת.
[השירים שלי נשארים סתומים, לא?]
ומעט מאד אגם מצליח לזהות את האיבוד שלו.
תלוי כמה הוא מוכן לחדור לרבדים שלא תמיד
יגלו לו דברים נחמדים, לאט לאט אני מקבל את
האומץ.
מיום ליום.
(עוד יצא שיר והוא עלול להיות בעברית)
וגם- רצון עז לחיות.
(שני האחוזים שבזכותם חיים כל שאר התשעים ושמונה)