מתניה הסתכל סביבו ותר אחר מקום ישיבה פנוי, האוטובוס היה מלא באנשים, הוא הבחין בקצה של האוטובוס במושב שבו ישב בחור אחד, לבד, הוא התיישב וציין לעצמו באכזבה שהבחור ישן, מתניה אהב לדבר עם אנשים,... כ"כ הרבה אנשים יש בעולם לכל אחד סיפור חיים שונה ומעניין, אז למה לא לדבר עם אנשים? לעזור להם, להכיר עוד סיפורים, להיפגש עם עוד עולמות קצת שונים... לעזור לאנשים להגיע לדרך התורה, לדרך האמיתית והנכונה. ככה נהג תמיד לומר... הוא התבונן בבחור שישב לידו, חילוני למהדרין, עגיל אחד בגבה ואחד באוזן הימנית, שיער מלא ג'ל עומד כקוצים וצבוע לבלונדיני, הוא נראה עירוניסט חשב מתניה, רבע שעה לפני שהגיעו לירושלים הבחור התעורר, הוא הפנה את ראשו לעבר החלון אח"כ הסתכל בשעונו וחישב השעה עכשיו עשר וחצי עוד בערך עשרים דקות הוא בירושלים, יש לי הרבה זמן לחשוב, גיחך לעצמו, הוא רק התחיל לחשוב אך חוט מחשבותיו נקטע באחת, "הי אחי, איך קוראים לך? אתה נראה לי מוכר" שאל אותו מתניה...
"אח, זה כואב" שחר סיננה לעצמה בשקט, איזה נפילה, סתם ככה באמצע הרחוב בירושלים, הרגל ממש כאבה לה, היא התיישבה על גדר אבנים נמוכה בצד המדרכה, חבילת סיגריות שהייתה לידה בצד השני של הגדר מתחת לשיח משכה את תשומת לבה, החבילה הייתה כמעט מלאה, וגם מצית הייתה בתוכה, שחר הסתכלה מסביב לראות אם זה שייך למישהו אף אחד לא נראה בסביבה, כבר שנתיים שהיא לא נוגעת בסיגריות, אבל עכשיו ממש בא לה, החבילה הייתה קצת מוזרה, אבל שחר לא שמה לבה לכך, היא הוציאה סיגריה, הדליקה אותה, ושאפה שאיפה עמוקה, זאת לא סיגריה רגילה, אולי זה סיגריות הודיות? חשבה לעצמה אחרי כמה שאכטות, יש לה טעם קצת מוזר, והיא גורמת לי להרגיש באוויר, אבל לא יכלה לעזוב את הסיגריה, היא כבר הייתה בפנים, מעופפת בעולמות אחרים לגמרי...
צור קצת הופתע מהשאלה, איש לא התעניין בו בד"כ, הוא לא היה רגיל שאנשים פונים אליו בשאלות סתם כך.. "צור" הוא ענה לבסוף "צור מרום, אתה מכיר?" הבחור משך בכתפיו וענה "לא.רק חשבתי.. אתה דומה מאוד למישהו שאני מכיר. קוראים לו ארז כץ, לי קוראים מתניה שטרית, אני גר בירושלים. אתה גם גר בירושלים?" "לא", ענה צור, "אני גר באחד המושבים בצפון". מוזר, חשב מתניה בליבו, הוא לא נראה בן מושב, הוא נראה ילד תפנוקים. "אתה נראה קצת מבואס בנאדם, קרה לך משהו?" צור התלבט אם לענות "לא יודע, אני נראה לי קצת נתקעתי כי אין לי איך לחזור למושב היום, אין עוד אוטובוסים, אין עלי כסף מה אני אעשה בירושלים?" צור נדהם מעצמו, ככה לענות לבנאדם זר? מה הוא עושה? למרות שהוא נראה בנאדם טוב, חוץ מזה שבכלל לא מזה הוא מבואס, אבל לך תסביר לבנאדם את כל התסבוכים שלך, הוא לא יבין כלום חשב לעצמו צור בייאוש, אף אחד לא יבין... מתניה שמח על ההזדמנות "בוא אלי! אני גר בירושלים, תישן אצלי ומחר תחזור הביתה!" "מה פתאום?!" התנגד צור "אני בכלל לא מכיר אותך, לא נעים לי..." "אז תכיר..." חייך מתניה "מה פתאום 'לא נעים'? מקסימום תבוא ולפחות תתקשר הביתה מהבית שלי ואני יביא לך קצת כסף לאוטובוס..." "טוב" נכנע צור "תודה רבה, נראה לי שאני באמת יבוא להתקשר ממך שההורים לא ידאגו... הם לא יודעים בכלל שנסעתי..."
היא הייתה מסוחררת, נעמדה על שתי רגליה וצנחה מיד חזרה אחורה על גדר האבנים הנמוכה, התיישבה והסתכלה סביבה בתימהון, היא הייתה מטושטשת. איפה אני? מה אני עושה פה? ומה זה הסחרחורת הזאת? הרגע הרגשתי כ"כ טוב עם עצמי, היה לי כיף, לא שמתי על אף אחד, לא היה אכפת לי מכלום... אז מה קרה פתאום שאני כ"כ מיואשת? ועוד כזה ייאוש עמוק? מה עובר עלי? מבטה נפל על קופסת הסיגריות שהייתה לידה על הרצפה וכל הסיגריות מפוזרות מסביבה, פתאום נזכרה... והתחילה להבין... רגע, מה השעה עכשיו? אחד עשרה? אני יצאתי מהבית בתשע... שעתיים אני כאן?! בסיגריה הזאת היו חומרים רציניים כנראה... מה אני אעשה עכשיו? לחזור הביתה? לא! בחיים אני לא יחזור הביתה יותר! לא משנה מה עישנתי עכשיו ועד כמה שהחומר היה חזק אני לא שכחתי מה אמא עשתה לי! היומן הזה... חבל שלא השמדתי אותו אז... אחרי כל מה שקרה... שברי זיכרונות התחילו לצוץ במוחה... החבורה... והגניבות... והלילות שבהם הייתה בורחת מהבית וישנה בכל מיני מועדונים ונקשרת לאנשים הלא נכונים... ואמא? לא ידעה כלום... היא הייתה שבר כלי אחרי שאבא נהרג... ובתוך כל זה אפילו פעם אחת לא לקחה סמים... הבטיחה לעצמה שבחיים לא תיקח... ועכשיו? מה זה הסיגריות האלה אם לא סמים? שחר אספה את כל הסיגריות לתוך הקופסה, אזרוק אותם לפח הקרוב, נמלכה בדעתה... שתי דמויות מטושטשות התקדמו לעברה מקצה הרחוב...
תגובות