'ההורים' חשב לעצמו צור באירוניה...אם מחשבים את מעיין, אשתו של אבא כאמא... אז באמת יש לי הורים ולא הורה...'הוא לא הבין את עצמו, בחיים הוא לא היה מסכים ללכת עם אדם זר הביתה שלו, הוא גם היה בחור ביישן הוא בחיים אפילו לא דיבר עם אנשים שהוא לא הכיר, 'מאז שאמא נפטרה נהייתי ילד סגור מאוד,' חשב צור... 'מופנם מאוד, רציני קצת... למרות שבתמונות רואים שלא תמיד הייתי ככה... יש תמונה אחת אני מדבר עם איזה זקנה ברכבת... אולי נהייתי ככה בגלל שאבדתי את הביטחון, גם את הביטחון העצמי שלי וגם את הביטחון שלי באנשים אחרים... אני זוכר שהרופא הבטיח לי שאמא תבריא ושההרגשה הרעה שלה זה משהו חולף והאמנתי לו...אבל המציאות הייתה שונה... הייתי רק בן שמונה אבל ידעתי הרבה דברים יחסית לגילי והייתי גם בוגר מאוד... והרגשתי... ולמחרת אבא בא הביתה בוכה... אני זוכר... וגם שם היה את יוני... אני זוכר שהלכתי לשחק עם כולם כדורגל אחרי שהתאוששתי ואבא אמר שזה יכול לעזור לי לרדת למטה לשחק... ואז יוני היה שם, הוא היה ראש קבוצה והוא אמר "לא מצרפים את צור! אמא שלו נפטרה!" "אז מה?" שאלו אותו כולם... "אסור לילדים לשחק אחרי שאמא שלהם מתה..." יוני קבע... "צור בטח ברח מהבית!" לא הצלחתי להגיד כלום ורצתי הביתה... יום אח"כ הוא בא וביקש ממני סליחה... מה זה כל המחשבות האלה פתאום?' תמה לעצמו צור 'הכול התחיל מזה שאני לא מעכל את זה שאנחנו עכשיו בדרך לבית של מתניה... מה אני עושה? אני לא בנאדם ספונטאני מטבעי... איך יצא שכל היום הזה היה כזה ספונטאני? זה התחיל בכלל מהמפגש הזה של כל החברה ב"פיצה אבי", הייתי בדרך הביתה מהמכולת ואז פגשתי את רועי, הוא אמר לי שכולם עכשיו הולכים לפיצה, רציתי להגיד לו שנייה, אני רק שם את הקניות בבית ובא, אבל פשוט הלכתי איתו בלי לשים לב... אבא בטח דואג נורא... בעצם מאז שהלכתי למכולת לא חזרתי הביתה... זה נראה כאילו משהו החליט בשבילי שהיום הזה יהיה ספונטאני והוא לא מתכוון לשנות ת'תוכניות שלו בקרוב... צור שם לב קצת באיחור שאת המשפט האחרון הוא אמר בקול...
שחר מהרה להכניס את הקופסה של הסיגריות לכיסה... מעניין מה אבא היה אומר אם הוא היה יודע מה עבר עלי אחרי שהוא נפטר... נהייתי עבריינית צעירה והוא כ"כ דאג תמיד שזה לא יקרה... גם כשכל החבר'ה מהשכונה התחילו להידרדר... הוא תמיד כ"כ דאג לי, אבל לא העיק... הוא הסביר למה הוא דואג וכשהסברתי לו ת'צד שלי הוא לא דאג יותר ולא הציק לי לעשות מה שאני חושבת שטוב... אבא... איך אני מתגעגעת אליו... שתי הדמויות כבר היו ממש קרובות והיא לא הצליחה לראות אותם... ראתה אותם במטושטש ממש...היא ניסתה לקום ולברוח... לא בריא להיתקע עם שני אנשים כשהיא עדיין מטושטשת בסמטה חשוכה בעיר... אבל לא הצליחה, כשקמה הסחרחורת השתלטה עליה והיא נפלה חזרה על המדרכה. 'אני לא ינסה לקום שוב פעם כי הם כבר קרובים ואם הם יבינו שאני מטושטשת זה יהיה הרבה יותר מסוכן...' שתי הדמויות התקרבו לעברה ונעצרו על ידה, אלה היו שני בחורים, הראש שלה התחיל לכאוב ממש... היא הרגישה כאילו מישהו מנחית פטישים של חמש קילו על הראש שלה... אחד מהבחורים שאל אותה משהו אבל היא לא הבינה מה...לא הצליחה להתרכז במה שמדברים אליה.. אוי הראש! אווייי! נפלטה מפיה זעקה, הכול היה שחור לפתע ותוך כדי שהיא צללה לתוך השחור העמוק הזה עדיין קינן בה הפחד מהבחורים... כבר עברה דברים בחיים שלה... כבר קרה מקרה שהיא נתקעה עם בחור לבד בסמטה... וזה לא נגמר בטוב... אבל אז לפחות היא לא הייתה מטושטשת, והצליחה לברוח לבסוף... היא ניסתה להלחם בשחור הזה, רצתה לקום ולברוח, אבל נפלה מעולפת על המדרכה...
"יש לך איזושהי השערה מי המישהו הזה?" שאל מתניה בחיוך, "לא התכוונתי להגיד את זה בקול..." הסמיק צור, "לא משנה אם התכוונת או לא, כבר אמרת..." חייך שוב מתניה, צור חייך גם הוא, 'אני מתחיל להבין למה אני הולך עם הבנאדם הזה, שאני לא מכיר, הביתה שלו...יש לו כזה קסם אישי כזה הוא כזה מאיר כזה, לא יודע איך להסביר אבל כשהוא מחייך אני לא יכול שלא לחייך גם כן... יש לו חיוך משמח כזה... אמיתי... אני לא מכיר הרבה בני אדם שהחיוך שלהם אמיתי... כולם צבועים, חיוך שמח-עיניים עצובות... והוא... איך לומר? מן משהו אחר כזה... בנאדם שמח באמת...' "נו אז יש לך השערה?" שאל שוב מתניה, "מה, מה?"שאל בבלבול צור "השערה למה? מה אמרת הרגע?" מתניה צחק "על מה אתה חושב כ"כ הרבה אפילו לדבר איתך ברצף אי אפשר, ישר אתה שוקע במחשבות... שאלתי אותך אם יש לך השערה מי המשהו הזה שהחליט שיהיה לך יום ספונטאני..." "לוידע... אולי אלוהים?" אמר צור ופתאום מיקד את מבטו בהמשך הרחוב... "אוי! יש מישהו שנפל!" אמר לפתע, "מישהי" תיקן מתניה "היא לא נראית במצב טוב במיוחד... נראה אם אפשר לעזור לה..." אמר מתניה להתקרב לעבר הדמות... צור הסתכל עליה 'לא נראית טוב במיוחד...' חשב לעצמו...'אני הייתי מגדיר את זה כ-נראית מסוממת...'מתניה שאל אותה אם אפשר לעזור לה... היא לא ענתה, עיניה התגלגלו והיא ניסתה ניסיון כושל לקום שוב פעם... "עזוב אותה" לחש צור "היא מסוממת..." "היא נראית כאילו היא עומדת למות... לא ככה נראים מסוממים... רק אם הם לקחו מנת יתר..." לפתע הם שמעו זעקה נוראית "אווייי!!!" הם הסתכלו שוב על הנערה ופתאום היא נפלה מעולפת על המדרכה... מתניה רץ לעבר הכניסה של הבית הקרוב... "לאן אתה רץ?" צעק לו צור שאלה "כאן הבית שלי, צעק מתניה תוך כדי ריצה... תוך שתי דקות התמלא הרחוב קולות סירנה, והאורות האדומים לבנים התקרבו במהירות...
תגובות