בס"ד
פרק ו'
רותם התחילה לפרוח בפנימייה. העולם היה נראה לה טוב יותר. היא שמחה לשמוע שגם עידו מתחיל להתאקלם בכפר נוער שלו, ככה הוא סיפר לה אתמול בטלפון וגם שפכטל מאושר והוא רץ הרבה במרחבי הדשא . רותם אפילו התחילה להשתתף בשיעורים והיא קיבלה כמה ציונים טובים, היא התחילה להתעודד.
אבל כמו תמיד טוב לא יכול להישאר לאורך זמן. אולי כי זו יד הגורל, אולי כי ככה התנהלו הדברים והעולם כידוע לא מושלם. קודם נקרע המיתר בגיטרה, רותם חשדה שזו לילך אך זו העמידה פני תם. 'לעולם! אבל לעולם אל תסמוך על אנשים!!! ' חשבה בכעס כשהלכה לעיר לתקן את המיתר. היא החליטה לקצר את הדרך ופנתה לרחוב צדדי. היא הרגישה שמשהו עוקב אחריה היא הסתובבה מיד אך לא ראתה כלום.
'סתם דמיינתי' היא החליטה
היא פנתה שוב לרחוב שממנו יש יציאה לרחוב יפו .
היא הרגישה שמישהו חולף לידה . היא נעמדה במקום והחליטה לא להסתכל אחורה. אישה בשנות הארבעים עברה לידה.
'איזה מזל!' היא נאנחה בהקלה. 'אני סתם פרנואידית...'
היא חידשה את הליכתה במרץ והגיעה לרחוב יפו.היא נכנסה לחנות "כלי זמר" מוכר מבוגר עם סבר פנים נעים קידם את פניה כשנכנסה לחנות.
"שלום לך-"
"רותם" השלימה את המשפט וחייכה.
"מה מביא אותך אלי ,היום?"
'המיתר בגיטרה נקרע'
"תראי לי"
"הנה" היא הורידה בעדינות את הגיטרה מעל כתפה ,פתחה את הכיסוי ושלפה משם בזהירות את הגיטרה שלה כשמיתר קרוע נשרך אחריה, חסר חיים.
המוכר המבוגר התבונן ארוכות בגיטרה.
"זה נעשה בכוונה!" הוא קבע "הנה ,תראי, המיתר קרוע כאן בגסות זה יש שריטות על הגיטרה, כנראה מאולר או סכין."
"אני יודעת! " היא קראה בכעס "זאת לילך!" התיזה השם בבוז.
המוכר בדק את הגיטרה ביסודיות, מתעלם מהערתה האחרונה.
לפתע נעצרו עיניו בסוף הגיטרה
" יש כאן פתק!" קרא והוציא מבין סלילי המיתרים את הפתק הקטנטן הוא הושיט לה אותו. רותם פתחה אותו בחשש ועיניה קראו בזריזות את הכתוב:
'זאת אזהרה! בפעם הבאה זה יגמר לא טוב! ראי הוזהרת!!! ח.א.
רותם קרעה את הפתק לחתיכות קטנות. בראשה התרוצצו אלף מחשבות בעת ובעונה אחת.
'איך הם הצליחו לחדור לחדרה?' ' איך הם ידעו איפה הוא?'
'מי עקב אחריה?' 'ומה פשר הרמז "בפעם הבאה זה יגמר לא טוב"? ' 'הם יפגעו בה? יהרגו אותה? יתעללו בה' הם מסוגלים לכל.. היא ידעה את זה...
רותם הרגישה שראשה מסתחרר מרב מחשבות, היא נאחזה בדלפק כדי לא ליפול.
"ממי הפתק?" שאל המוכר בסקרנות והושיט לה כוס מים וגרר אחריו כסא.
"תודה." אמרה רותם בעייפות וצנחה על הכסא.
" ממי הפתק?" שאל המוכר שנית.
"סתם. לא משהו רציני, עוד פתק דבילי מהשותפה שלי בחדר." שיקרה לו
המוכר הביט בעיניה בריכוז ורותם השפילה את עיניה.
"טוב ילדה, אם את אומרת... רק עצה שלי היא : אם מישהו מאיים עלייך אל תהססי לפנות לאדם מבוגר שיסייע לך"
רותם הרגישה מעט לא בנוח. אבל היא שתקה.
"תדעי לך שמי שמסוגל לחבל בכלי יקר כ"כ , יהיה מסוגל לפגוע בך... בעתיד"
"אין צורך להיכנס ללחץ מכל שטות" ביטלה רותם את דבריו.
"זאת לא שטות. אבי היה ניצול שואה. הנאצים בתחילת דרכם שרפו ספרים! מבין הספרים היו הספרים של הנרייך היינה! המשורר לאומי של גרמניה, איזה שירים הוא כתב! אבל הוא היה היהודי. ואת יודעת מה הוא עוד כתב?"
" שמי ששורף ספרים , סופו לשרוף גם בני אדם!" השלימה רותם את המשפט.
" יפה! לפחות למדו אותך משהו בבית הספר"
"אז עכשיו את מבינה..."
"כן, אני מבינה." ענתה בשקט
"תעשי מה שאת חושבת ילדה. אני את שלי אמרתי. אתם הנערים לא אוהבים לקבל עצות מהמבוגרים..."
"אני אחשוב על דבריך" הבטיחה לו
שתיקה השתררה בחנות.
' טוב... אז כמה זה יעלה לי?' היא שאלה במבוכה לאחר כמה רגעים של שקט.
"20 שקלים" ענה המוכר
"בבקשה"
"תודה רבה לך, יום נעים"
"גם לך, תודה על העצה"
הוא חייך אליה בנעימות "שמרי על עצמך!"
כל הדרך לפנימייה חשבה רותם על דבריו של המוכר. כשהגיעה לחדר לילך קידמה את פניה
"אני נשבעת לך! זאת לא אני!" אמרה לה ישר כשפתחה את הדלת.
"אני יודעת" רותם עקפה אותה ונשכבה על המיטה.
"תרצה כעסה עלי" היא אמרה בטון קשה.
"כן?" אמרה בחוסר עניין
"הדס חיפשה אותך"
"באמת?" רותם הסתובבה אליה "מה היא רצתה?" זיק של עניין נדלק בעיניה.
"להביא לך מכתב, אני חושבת. היא הייתה נראית קצת לחוצה..." אמרה לילך והתיישבה על הכסא היחיד בחדר שלהן.
"איפה הוא עכשיו?" רותם קמה מהמיטה סופית
"מי?"
"המכתב!"
"אה, הוא כאן במגירה שלך."
רותם התנפלה על המגירה ופתחה אותה. היא ראתה מעטפה לבנה פשוטה, תמימה למדי.
האומנם?
היא קרעה את המעטפה וקראה את הכתוב. פניה החווירו.
"זה לא יכול להיות..." היא מלמלה "זה לא יכול להיות.."
"מה לא יכול להיות?" שאלה אותה לילך בעניין.
רותם לא זיכתה אותה בתשובה ויצאה מהחדר בריצה.
היא רצה במסדרונות של הפנימייה, עברה את כיתות הלימוד. חלפה מעל פני החדר מורים והגיעה לדלת של חדר המדריכות ודפקה שם בחזקה.
"הדס!" קראה בקול
שתיקה
"הדס!!!" קראה שנית
הדלת נפתחה.
"הד-" השם נתקע בגרונה
" הדס לא כאן" אמרה לה ביובש ליטל המדריכה של כיתות י"א.
"איפה היא?"
"סבתא שלה בבית חולים,אז היא נסעה לשם." ליטל עמדה לסגור את הדלת.
"חכי שנייה, מה הלחץ שלך?" קראה רותם ודחפה את רגלה בין המשקוף לדלת.
"רותם, מה הסיפור שלך? הדס לא כאן וזהו!"
"מתי היא תחזור?"
"לא יודעת" קראה ליטל ברוגז.
"תודה למדריכה העסוקה" אמרה בלגלוג "וסליחה שגזלתי מזמנך היקר"
ליטל הביטה בה בכעס וטרקה את הדלת.
רותם נשענה על הקיר, מעסה את רקותיה הכואבות , ראשה התפוצץ מרב מחשבות.
היא הסתבכה חזק. בזאת לא היה לה ספק... היא עזבה את החדר מדריכות והסתובבה בחצר פנימייה.
געגועים לאמא שלה תקפו אותה שנית, היא הרגישה שהיא זקוקה ליד המרגיעה של אמא שלה, לידיעה שהכל בסדר והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
היא התיישבה ביאוש על הדשא,נשענה על הקיר וטמנה את פניה אל תוך ברכיה.
בחור צעיר התבונן בה מהעבר השני של הגדר. הוא ידע בדיוק מה עובר עליה. הוא עמד נטוע במקומו כחוכך בדעתו מה לעשות. חיוך נפרש על שפתיו.
הוא החליט!
הוא זרק מבט אחרון ברותם המכווצת במקומה והלך.
תגובות
ומי שהכניס את המדריכה הזאת להדרכה -פושע!
:-)
נראה שאת מושפעת מהסרט "מישהו לרוץ איתו", תקני אותי אם אני טועה...
חופית- העלית חיוך על פניי..
בכל מקרה, שכוייח. המשיכי ככה- לא הרבה מצליחים להתמיד בכתיבה כזאת.
תודה לך..
את יודעת לכתוב..
מחכה לפרק הבא.
אם אפשר שתעלי את הפרקים בקצב יותר מהיר...
אנשים פה במתח.....
* בשורה ה15 מלמטה כתוב:"חכי שניה מה לחץ שלך"
לענ"ד צריך לכתוב "חכי שניה, מה הלחץ שלך"
חוץ מזה הכל יפה מאוד ואם תוכלי לכתוב בתדירות גבוהה יותר - זה ישמח הרבה מאוד אנשים...
תמשיכו לקרוא ולהגיב ותודה רבה על ההערות הקטנות שבונות.
אתם מוזמנים להכתוב ביקורות, זה רק משפר את הסיפור...
שבת שלום לכולכם :-)
אני יודעת מנסיון,המבין יבין :)
צום מועיל.
noge (שפותחת שם משתמש חדש בלית ברירה)
אני אשתדל ממש לפרסם ביום שישי הקרוב.