אחותי הקטנה כתבה את תחילת הפרק... תודו שהיא מוכשרת!
שחר ניסתה במאמץ לפקוח את עיניה, היא לא הצליחה היא ראתה רק שחור, כשסוף סוף הצליחה לא ראתה כלום תחבושת גדולה כיסתה את עיניה היא חשבה שהיא מדמיינת היא סגרה ופתחה את עיניה אבל לא... התחבושת נשארה שום דבר לא זז איזה פחד, היא לא הספיקה לעשות כלום ליפני ששמעה קול לא ברור היא נבהלה מה קורא כאן איפה היא לכל הרוחות והשדים? למה היא עדיין מרגישה רעד וטשטוש? הנערים האלו מה הם עשו? הם נגעו בה? לא ניראה לה אולי היא תישאל פשוט את האנשים מסביבה היא בטוחה שהיא שמעה מישהו... יש כאן אנשים נוספים... בטוח!!! או שהיא מדמיינת הכול.. זה גם הגיוני... היא ניסתה להוציא משהו מהפה... קול כלשהו... אבל היא לא הצליחה לדבר, הי.. יש כאן מישהו? היא רצתה לשאול... אנשים תעזרו לי היא ניסתה לדבר, לצעוק, לצרוח ואפילו...ללחוש אבל היא לא הייתה מסוגלת... היא הרגישה חלשה, הרגישה שאם מישהו ייתן לה אפילו צ'פחה קטנה היא תתעלף שוב... היא שמעה בכי חלוש לצד מיטתה, ואז קול מרגיע.. הי! מה זה?! זה היה הקול של אבא! אבא? אבא כאן? אני הוזה כנראה... הבינה באכזבה... אבא נהרג... זהו... אבא לא יחזור... אבל הקול נשמע שוב... זה היה בדיוק הקול של אבא! אני לא מדמיינת! חשבה שחר... היא ניסתה להרים את היד, לסמן משהו, שישימו לב שהיא התעוררה..., אבל לא הצליחה לעשות כלום חוץ מלהרים את האצבע קצת, כנראה שמישהו לידה שם לב... והיא שמעה שוב את הקול של אבא...
צור הסתכל על האמבולנס המתרחק, 'אני מכיר אותה בטוח' חשב לעצמו ושיחזר שוב במוחו את הרגעים האחרונים... הנערה שהתעלפה לפתע, ונראתה כאילו היא עומדת למות, ואז מתניה שרץ פתאום ואשתו שהגיעה משום מקום, והאמבולנס שבא במהירות, והפרמדיקים... ובתוך כל זה כל הזמן הייתה לו הרגשה מוזרה... הוא מכיר אותה, את הנערה הזאת, הוא בטוח מכיר... הפנים שלה נראות לו כ"כ מוכרות... אבל הוא לא הצליח להיזכר מאיפה הוא מכיר... מתניה ניגש אליו והניח יד על כתפו... "בוא צור, נעלה הביתה, תאכל משהו, תתקשר להורים שלך..." הדבר הראשון שהוא עשה אחרי שעלו את כל המדרגות עד לדירתו של מתניה היה להתקשר הביתה... מעיין ענתה, הקול שלה היה לחוץ, "ערב טוב" הוא שמע אותה אומרת בלחץ... צור נזכר באמא... אמא תמיד אמרה "שלום" ועם חיוך כזה... גם כשהיא הייתה לחוצה היא הייתה עונה בחיוך, ככה שאתה יכול להרגיש מאחורי הקו שהיא מחייכת... "הלווו!" הקול הלחוץ של מעיין קטע את הרהוריו... אמא גם לא אמרה אף פעם "הלו" או "ביי" או "הי" היא תמיד השתדלה לדבר עברית תקינה בלי מילים באנגלית ובערבית משורבבות באמצע... "הי!!! יש שם מישהו??" הוא שמע שוב את מעיין... "כן, מעיין זה צור, תביאי את אבא שלי..." "או... צור! טוב שאתה נזכר! איך דאגנו! לאן נעלמת? רועי הביא לנו מה שקנית במכולת, הוא אמר שהוא לא יודע לאן נעלמת! חיפשנו אותך בכל המושב..." מעיין המשיכה לדבר... צור נזכר ביום שבו אבא הביא את מעיין הביתה ומעיין אמרה לו "חמודי, מעכשיו אני אמא שלך" וצור החליט שהוא בחיים לו יקרא לה אמא! אמא יש רק אחת... "צור?" הקול של מעיין שוב הפסיק את מחשבותיו... "כן...אפשר את אבא שלי?" הוא ענה לבסוף... "זאת הפעם השלישית שאני קוראת לך, אתה בכלל שמעת מה שאמרתי? כמה דאגנו לך? זה חוסר אחריות להיעלם ככה פתאום!..." "מעיין! תביאי לי לדבר עם אבא שלי!" קטע צור את דיבורה..."שלום בן!" סופסוף הקול של אבא... "אבא אני מצטער..." אמר צור כמעט ללא קול "זה בסדר... איפה אתה? לבוא לקחת אותך?" "לא אבא אני בירושלים..." "בירושלים??? איך הגעת לשם?" "אממ... באוטובוס, אבא אני ישן פה אצל חבר שלי ומחר בבוקר אני יגיע הביתה..." "טוב... לילה טוב בן, דאגנו לך... תשתדל שזה לא יקרה פעם הבאה... ניפגש בבוקר" "להתראות אבא..."
"שחר התעוררה! שחר התעוררה! ראיתי אותה מרימה את האצבע! שחר זה אני! ארז! תעשי טובה תזיזי שוב ת'אצבע..." ארז! הבינה שחר באכזבה עמוקה מהולה בשמחה... ארז אח של אבא! התגעגעתי אליו... אבל אבא... טוב נו, זה היה ברור שזה לא אבא מה חשבתי לעצמי? שהוא קם לתחייה?... הייתה לי פטה מורגנה, חשבה שחר בגיחוך ציני... והזיזה את האצבע שוב פעם, וארז! כמה זמן לא ראיתי אותו! בעצם מאז שאבא נפטר... כמעט ישר אחרי שאבא נפטר ארז טס להודו... אמר שהוא צריך להשתחרר מהכול... ואבא... איך היא מתגעגעת אליו פתאום... לפתע היא שמעה את אמא שלה "שחרושקה שלי, מתוקה שלי! איזה יופי שהתעוררת! את סולחת לי? בבקשה תזיזי ת'אצבע פעמיים שאדע שאת סולחת לי..." שחר החזיקה את אצבעה בכוח במקום... לא! היא לא סולחת! לא כ"כ מהר... זה שהיא חלשה עכשיו זה לא אומר שהיא סולחת... שחר נזכרה בכל הפעמים שאמרו לה שהיא ילדה עקשנית... לא בדיוק הדוגמא ל"נוח לסלוח ונוח למחול"... הכעס בעבע בה שוב..היא שמעה רופא אחד "תנו לה לנוח היא עדיין לא התאוששה לגמרי תנו לה לישון ומחר כנראה היא כבר תוכל לדבר..." "שעת הביקורים נגמרה..." היא שמעה אחות אומרת, היא שמעה את האנשים יוצאים ולאט לאט השתרר שקט... הראש שלה כאב נורא היא רצתה לשתות אבל ידעה שאין לה למי להגיד... היא שמעה צעדים בחדר... היא הניעה את שפתיה כדי שמי שנמצא בחדר יבין שהיא רוצה לשתות... "חמודה שלי, את צריכה משהו?" היא שמעה את אמא שלה שואלת... לא היה לה נעים לבקש מאמה, אבל כאב הראש היה בלתי נסבל... "מים" היא ניסתה ללחוש... "אחות!" היא שמעה את אמא צועקת "החולה רוצה מים!" אחרי זמן קצר שנדמה לה כנצח היא הרגישה את הכוס ליד הפה "תשתי חמודה שלי, תשתי" היא שמעה את אמא שלה אומרת בעדינות "היא שתתה מעט ולא רצתה יותר... אמא כ"כ טובה אליי למרות כל מה שאני עושה לה...
מה אני עושה עסק מיומן מסריח? מה שהיה, היה! אני צריכה למחוק את העבר שלי... העיניים של שחר נעצמו והיא נרדמה...
תגובות
למי שכתב לפני אז- לוקח זמן לכתוב כל פרק אבל גם אני אשמח אם זה יהיה יותר זריז.
ממש מחכה להמשך יומטוב=)
בס"ד
[וזה "נוח לכעוס ונוח לרצות", לא?]
סיפור ממש נחמד, מחכה להמשך! (-:
נ.ב
אני לא כזאת קטנה וחוץ מזה שאת בהרבה יותר
מוכשרת אוקיי???
תודה חמודה... :)