נבזית

איני רוצה לעזוב את העולם כפתאים,
אך זיכרון חדירתך אלי,
הותיר בי ספקות לחיים.

איני רוצה לעזוב את העולם כקץ ימיי,
אך זלזולך בי-
כגלים המתנפצים בכוח אל האבנים.

האופן בו יצאת מחיי
הכה בי כמאכלת,
נברה היא בתוכי ובלעה את הריקבון שבחיי.

*

איני רוצה למות ככלב המושלך אל הבור
אבל כל חברי עזבוני,
בודדה אני, וכואבת
ואין מי שיקברני בכבוד.

כנבלה סרוחה אני שוכבת על אם הדרך.
האולי אנשים טובים ירחמו עלי
ויקברוני בלית ברירה?!

חסרת כבוד אני,
גופי מחולל ברחובות עפר
ונשמתי רודפת כחית טרף את אישי השפל.

כי עפר ואפר אני.
נבזית.