יצירות של *תהילה*

מילותייך אכתוב לבין הגיגי מחשבות
ושמך אשים על כנפי שירתי.
בין הגבול לניצבים אטענו,
יחד עם אהבתנו המתפזמת בניגונים
את טוהר דמותך אתלה בזיכרוני הלאה
וטובותייך אשא על ליבי.
משגב לי היית בעת מכאוב ליבי
ומנוס היית, עת נפשי רדפתני.
כי היית לי לְרֵעַ בעת צרה,
לאחות עת סרבו שבריי להתאחות. "כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי" (תהילים נ"ט, י"ז)
לאח(ו)ת מיוחדת..

אָנוּ מַחֲשִׁים בְּלֵב כָּבֵד
וְהַדְּמָמָה כְּזוֹעֶקֵת לְשְׁתִּיקָתֵנוּ בִּכְאֵב:
"הַגִידוּ, הַגִידוּ אֶת אֲשֶׁר הִנְּכֵם שׁוֹמְרִים בְּלֵב דוֹאֵב".
אַךְ אָנוּ עוֹדֵנוּ שׁוֹקְטִים בְּתָדִירוּת וּבְלֵב אוֹבֵד.
בָּעָצַלְתָּיִים אָנוּ פּוֹרְמִים חִיבָּתֵנוּ הַנּוּגָה
זְעַקוֹתֵינוּ כְּקִינוֹת כְּאוּבוֹת
הַמַּסְפִּידוֹת מִלּוֹתֵינוּ הָאָהוּבוֹת.
וְקוֹלִי אֵלֶיךָ קוֹרֵא בְּחֲרָטָה,

אֲהוּבָתִי, אוּלַי עוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת
אֵיךְ בַּשְּׂדֵרָה הַפּוֹרַחַת צָעַדְנוּ,
שׂוֹחֲקִים אֶל תוֹךְ הַלַּיְלָה.
שָׁם הִצְהַרְנוּ אַהֲבָתֵנוּ לָרִאשׁוֹנָה
בִּלְבָבוֹת הוֹלְמִים חָשַׁשְנוּ
לַגַּעַת בִּרְגָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדַעְנוּ קֹדֶם.
אֲהוּבָתִי, הֲעוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת אֶת
מַר לִבִּי כַּאֲשֶׁר אָמַרְתְּ
שֶׁהִנֵךְ פּוֹסַעַת הָלְאָה-
בִּלְעֲדַי?
הָאִם בִּכְיִי הִכָּה

בחלומי ראיתי עצמי רודפת אחריך,
אצה אצה, אצה ומועדת.
בידי האחת מָקֵבֶת ובשנייה-
שושנה צחורה המגואלת בדמי.
הן במה תבחר אהובי?
אל מה תשווע?
ובחלומי האחר צפיתי בנו
הולכים אל הלא נודע,
צועדים בנחת בעקבות
השקיעה שטרם נעלמה.
כנוגעים-לא נוגעים אנו מוצפים
במשאלות לב שמרחפים סבבינו
כאלפי פרפרים בשלל צבעים.
במה אבחר אהובי,
במציאות חודרת וכאובה
או באשליה

איני רוצה לעזוב את העולם כפתאים,
אך זיכרון חדירתך אלי,
הותיר בי ספקות לחיים.
איני רוצה לעזוב את העולם כקץ ימיי,
אך זלזולך בי-
כגלים המתנפצים בכוח אל האבנים.
האופן בו יצאת מחיי
הכה בי כמאכלת,
נברה היא בתוכי ובלעה את הריקבון שבחיי.
*
איני רוצה למות ככלב המושלך אל הבור
אבל כל חברי עזבוני,
בודדה אני, וכואבת
ואין מי שיקברני בכבוד.
כנבלה

בלילה
הוא קם בשקט.
מחזיר סיוטים לארון.
פותח הצוהר אל הדיכאון.
ומתחיל בטקס המסורתי,
טקס האבדון.
בלילה,
מרשה לעצמו להיות אלים.
חובט בכר,
מטיח זיכרונות כאב עמוקים
אחר
משחרר הדמיונות,
נותן להם לפרוח באוויר.
רק אז-
בלילה
חושף עצמו לעולם-
התכות,
אשמות,
מחיקת בגידות,
והרבה הרבה דמעות.
רק אז מתגלה אל העולם
ילד מזויף
שנחשף

קיץ נאסף בנתיבי הדרך.
החורף עדיין מפזם לו ניגון [טיפה אחר טיפה].
והסתיו, עוד מעט ישיל אבק על הדרכים.
דרכים שֶאוּלוֹת של אנשי החיים
דרכים שֶאוּלוֹת של יצורי האהבה
דרכים שֶאוּלוֹת של תמימות.
התהומיות רמסה את דרכי.
מוליכה בהד את התמימות,
מבריחה בצרחות את אנשי החיים
ושמה במקומם את המוות.
אדי המשרפות מרתיחות גופי.
מתרפקת על מחוות החמימות.
נמשכת אל שבילי החיים

לא, לא על המלנכוליות
שבי רציתי לכתוב.
ולא על מר ליבי
לספר יכולתי.
כי שפתי חתומות
וליבי לדבר אינו יודע.
לא, לא את תוגתי
ברצוני לשפוך,
ועל כבלי נפשי לא
רציתי ליידע.
אך כל רזי הַפְּנִים
נגלים לעיני
כל המסתכל בעיניי.
לא, לא על המלנכוליות,
וגם לא על תוגת נפשי
לרחם יכולתי.
כי רחמיי העצמיים נשרפו
עת ליבי ירד מנכסיו.

אנו נפגש
בתום הימים האפלים,
בתום ימים נוראים אלה.
עוד נחזור אל הימים
בהם רבות צחקנו,
קולך חודר עמוק לתוכי
וצחוקי עוד בזיכרונך.
אנו עוד נפגש
בתום לילות של תופת,
בסוף לילות של הזנחה.
ועוד נחזור אל הלילות
בהם רבות שוחחנו,
לוחשים חרש חיבתנו.
וכשיגמר חלום בלהות זה,
נחזור למנהגים של פעם-
בשעת הערביים
אל מול השקיעה יושבים
ולוגמים תה מנחה.
בינתיים

"רוצי ילדתי, רוצי!", זועקת לילדה שבתוכי.
מה שנשאר מנעוריי קבור בתוכי, אותו משוועת אני להעיר מתרדמתו,
את הקבור לבין אלפי סודות ומועקות.
"סורי מין הגלוי, היחבאי!!",
זועקת בקולי המזדקן לאיטו. עיניי כבר קהו ומתחתם נוצרו קמטי זִקנה.
הילדה שבתוכי אט אט תובעת, ואילו זִקנתי ממשיכה לצמוח בקצב מסחרר.
"מהר ילדה, ברחי! כי באו במרצחים לכלותינו! שמרי נפשך מין התהום,
רוצי כל עוד רוחך

ועוד רָז מתחבא מפני הרֵעָ. "ובעת רחמים בין השמשות שחי ואגל לך סוד יסורי.."
סודות אשר לא גיליתי לאיש [הכניסיני תחת כנפך\חיים נחמן ביאליק]
בליבי יחתמו לנצח.
אל תתאמצי,
אל נא שֶחִי
כי לא אגל לך סוד כאבי.
איני מעוניינת בחשיפת הלב,
איני רוצה רחמים כובשים נַפֵש.
אל תתעקשי לחדור אל נסתרות הלב
כי לא לך אֵתֶנָה יגוני.
אל תתאמצי לפתוח הפצע,
כי ליבי לא יוכל לך.

.

משחק מטופש.
היא צועקת-
הוא בוהה באוויר.
היא מתחננת-
הוא שותק.
היא בוכה
והוא מנסה לתקן את עולמו
אך רק לא אותה,
את הקטנה.
משחק מטופש.
היא מתפללת
והוא לא שומע.
שקרים יפים נמים שנתם בליבה
והוא מעירם,
נהנה מהמשחק הסוחף
מהמשחק הממכר עד כלות.
הוא מכה
והיא כבר לא כואבת.
למדה להתעלם,
לשתוק,
לחיות את המשחקים המטופשים
עד הסוף,
עד

מלחמה שקטה יש
אי שם עמוק בליבנו.
אתה מכה חרישית,
שובר זיכרונות נעימים.
יורָה חץ של כאב,
משיבה לחימה.
ילדותי מדממת בידיך.
עוד ירייה אחת
וכבר לא אהיה ילדה תמימה.
שולחת גל עצב עמוק.
אתה נכנס לתוכו שנייה
וכבר מבצבץ בין מי הדמעות.
תוקע בי חרב של אהבה תמידית.
כבולה
אליך.

שדי קמל.
עליותיי נסללו זה מכבר
ונהר הילדות יבש מזמן.
היו ימים ללא מכאוב,
היו ימים של הטחה בכל היקר.
היו לילות של צמיחה מלבבת,
היו לילות של כבישה בכר.
מטעי נגדעו עם בוא הכעס.
שתילים של אושר עפו לכל עבר,
פרחים ססגוניים ריחפו עם הרוח.
יום וליל
עוד מבכה על ההרס העצמי.
יום וליל משקה את נהר הילדות בדמעותיי.
המים הגיעו עד גדותיהם.
טובעת בתוך ילדותי

האופק שחור ומזוהם.
עטלפי הדמעות הכו את ליבי.
טורפי האושר השליכו צרור של אבדן
על המקומות השמחים בליבי.
לרגע-
ערפל של תיקווה אופף את כאבי,
שוטרי החיוך מאיימים לאסור את עצבי
אך גנבי האנושות גונבים את הצער-
מבריחים אותו אל צוקים ללא ישות.
צוקים המוכתמים בדמיי גופי אשר
חיללוהו טורפי.
דם רב מציף את הצוקים,
גופות אופפות מכל כיוון.
דם מטוהר של חיים שלא