פורסם בתאריך כ"ז בתשרי תשס"ט, 26.10.2008
"רוצי ילדתי, רוצי!", זועקת לילדה שבתוכי.
מה שנשאר מנעוריי קבור בתוכי, אותו משוועת אני להעיר מתרדמתו,
את הקבור לבין אלפי סודות ומועקות.
"סורי מין הגלוי, היחבאי!!",
זועקת בקולי המזדקן לאיטו. עיניי כבר קהו ומתחתם נוצרו קמטי זִקנה.
הילדה שבתוכי אט אט תובעת, ואילו זִקנתי ממשיכה לצמוח בקצב מסחרר.
"מהר ילדה, ברחי! כי באו במרצחים לכלותינו! שמרי נפשך מין התהום,
רוצי כל עוד רוחך בך, נוסי על נפשך!",
מנסה להעיר עצמי אך כוחי אזל, אני מדדה וכאביי גוברים.
"רוצי כבר, פתיה! הן איש לא יחוס עליך, אין טיפת רחמים בליבם הסורר,
הן לא יעזבוך עד שדמך ישוטט ברחובות כנהר צלול."
אך לזקנה נהפכתי, חולה ורועדת. איני יכולה לצעוד במהירות כה רבה כמו מרצחיי.
עוד מעט ישיגוני המרצחים. הו! מה יישאר ממני אז?! אפילו אפר לא יותירו ממני,
רק דם אדום כיין וחריף כמותו.
"הינה הם מגיעים! רוצי כבר! היחבאי!",
עוד שידול עצמי, אך גופתי כבר שוכבת נטולת חיים ודמי נסחף ברחובות
כאילו היה זה יין הנשפך על ריצפת בית המרזח.
תגובות
מובע ברור מאוד והדימויים ממש נאים או יותר נכון עזים.
כל הכבוד.
המשך הצלחה.
תודה:)
זה יפה, עצוב ונוגע כ"כ.
התחברתי..
רוצי, נשמה. הסוף לא תמיד פאסימי, לא תמותי...