שלום לך, אהוב שלי.

שלום לך, אהוב שלי.

הפרחים ששתלת בגינה לפני שהלכת, כבר פורחים.
אני זוכרת את היום בו טמנת אותם באדמה, זרעים ותו לא.
והם פרחו.
אני מביטה בהם בכל יום, לפני לכתי לישון.
הם מזכירים לי אותך.
האדמה, שעיבדת באהבה כה רבה.

אתה זוכר את הפעם ההיא שנסענו לטיול בגולן?
נפלת ונפצעת. חול חדר לפצע שלך, אבל לא הרשית לי לנקות אותו.
בעיניים זורחות אמרת: אדמת ארץ ישראל נמצאת עכשיו בדם שלי. והיית מאושר.

ואתה זוכר אז, כשנסענו לירדן?
התיישבת במים, ולא הסכמת לצאת. שעה וחצי עמדתי וחיכיתי לך, ויצאת רק כשאיימתי ברצינות ללכת.
אחר כך צחקת כשכיניתי אותך "ילד קטן".

זה נשמע כאילו אני מספידה אותך, נכון?
אני לא. אני פשוט כותבת לך, מעלה זכרונות שאני מקווה שגם אתה אוהב.

אהוב שלי, כמה אני מתגעגעת אליך.
למרות שעזבת אותי בשביל אחרת, אני אוהבת אותך בכל נפשי.
למרות שאני יודעת שלו היתה לך אפשרות, היית חוזר על מה שעשית.
בלילות אני חושבת עליך, וכותבת לך מכתבים שלעולם לא אשלח. אני חלק מעברך, ולעבר אין מקום בהווה.
אבל אתה חלק מההווה שלי. אתה מלווה אותי בכל יום ובכל שעה.

חברות שלי חושבות שאני אטומה, שלא אכפת לי ממך ומכך שעזבת, כי אני לא בוכה. אתה יודע שזה לא נכון, נכון?
אני פשוט יודעת שהיית רוצה שאשמח תמיד, שלא אבכה.

מאז שהלכת הפרחים בגינה פרחו כבר שלוש פעמים, ועכשיו הפעם הרביעית.
אבל הם עדיין יפים, כאילו זו הפעם הראשונה.
מאז שהלכת הבן שלנו כבר לא ישן בלילות, וגם הלילה הוא התעורר בבכי.
מבחוץ כאילו התרגלתי, אבל בפנים זה עדיין שורף כשהוא מבקש אותך, וכל שיש לי להציע הם זכרונות.
זכרונות וכאב.

אהוב שלי, למה הלכת?
אתה כל כך חסר לי.
ולבן שלנו.
אהבת אותי, נכון? בחיים הקודמים שלנו אהבת אותי.
ובכל זאת הלכת כשביקשה ממך.
בזרועות פתוחות הלכת, ולא העפת מבט לאחור, אלינו.

לפעמים אני מרגישה שאתה עדיין מאחוריי.
איני יכולה להימנע מלהביט אל מעבר לכתפי, כאילו אתה נמצא שם וקורא את מה שאני כותבת.
אני יכולה לראות אותך מגחך, כי מה שכתבתי מצחיק אותך.

ארץ ישראל באמת היתה חשובה לך, נכון?
הלכת קדימה מבלי להסס.

מחר נחגוג את יום הולדתך העשרים ושלושה, אהוב שלי.
שוב.
יום הולדת שמח, יקירי.
אוהבת.

ציפורים עוזבות,
בערב כבר קריר,
יפה בליל שבת חיכתה בשער.
סתיו ברחובות
מחר היא בת עשרים,
אך למה לא מלאו עשרים לנער?