משברים... פרק ה'

טוב, השאלה בסוף הפרק היא אמיתית... ואני אשמח אם תוכלו לענות עליה... (גם כדי שיהיה לי איך להמשיך ת'סיפור וגם בשביל החיים...) 

#####

"אז מה? מאיפה אתם מכירים?" שאלה חרות אשתו של מתניה תוך כדי שהיא מתעסקת עם השניצל ומנסה בכוח להפריד את הפתיתים, מתניה היה עם אוכל בפה אז צור ענה: "אמממ... מתניה פגש אותי באוטובוס... אז אה... הוא הזמין אותי..." "וואלה?! כמנהגו בקודש..." חייכה חרות, צור הסתכל על מתניה באי הבנה, מתניה חייך "סתם... כבר היו כמה חברה שבאו אלינו כי פגשתי אותם באוטובוס..." "או בתחנה" הוסיפה חרות "או בטרמפים או סתם באיזושהי סמטה נידחת ברחוב..." עכשיו היה תורו של צור לחייך "אה ככה?! גם אמא שלי הייתה כזאתי, אוספת כל מיני אנשים מהרחוב..." "וזהו? נגמר לה המנהג הזה?" שאל מתניה בחיוך, צור החוויר "אפשר לומר..." הוא גמגם באיטיות... למה לעזאזל תמיד אני יוצר לעצמי מצבים לא נעימים! חשב לעצמו, למה תמיד יוצאים לי מהפה משפטים חסרי טעם? עכשיו הם ידעו שקרה משהו לאמא שלי וירחמו עלי... אוף! אני שונא את כל המבטים המרחמים האלה כשאני אומר שאמא שלי מתה! אז היא מתה! אז מה?! גם אמא שלכם תמות! וגם אתם תמותו! וגם אני! אז מה זה משנה מי לפני מי? אני שונא שמרחמים עלי!!! אבל אני גם שונא שלא מתייחסים כזה ובולעים בשקט ועוברים מהר לנושא אחר! כאילו זה איזה משהו נורא שאי אפשר לדבר עליו, כאילו אם יוציאו מילים שקשורות לזה מהפה גם הם ימותו... אני פשוט שונא! לא משנה איך יגיבו אני ישנא! ת'אמת שמעניין אותי איך מתניה יגיב... הוא בטח יופתע, מעניין אם הוא יהיה מהמרחמים או מהמבוהלים... "אמא שלי נפטרה..." אמר צור לבסוף בחשש, מנסה לבחון את מתניה... "גם אמא שלי, כשהייתי בן 10... וגם אבא שלי, בגיל 16..." אמר מתניה בקול רגיל לגמרי כאילו לא הופתע אפילו לרגע... צור פער את עיניו בתדהמה... מתניה חייך... "לא רואים עליך... אתה בנאדם כ"כ שמח ואתה כזה בטוח ולא אכפת לך מכלום... חוץ מזה איך לא הופתעת מזה שאמא שלי נפטרה? רוב האנשים מגיבים בתדהמה עמוקה..." "שמעתי אותך מדבר בטלפון וזה הזכיר לי את השיחות שלי הביתה, לפני שאבא שלי נהרג..." ענה מתניה, חרות גמרה לשטוף כלים והגישה להם תה ועוגיות "מתִי, אני הולכת לישון. לא כדאי שתשבו בסלון?" "נשב ונשב, בחפץ לב" אמר מתניה בחיוך "כי הספות טובות בעיניי"

#####

שחר פקחה את עיניה, לשנייה היא לא הבינה היכן היא אך מייד נזכרה והרימה את ידה למשש את התחבושת... "שחר!" היא שמעה את אחותה, "התעוררת! את יכולה כבר לדבר? או שעדיין קשה לך?" שחר ניסתה להתרכז במה שאומרים לה אבל לא הצליחה משהו ניקר לה בראש, היא ניסתה להיזכר על מה חשבה כשהתעוררה, לפני שאחותה התחילה לדבר... "שחר, את שומעת אותי?" "שחרושקה, את מרגישה טוב? מתוקה שלי" "שחרל'ה, זאת סבתא דינה, את מקשיבה לי?" "שחשח! את שומעת? את מדברת כבר? למה את לא עונה?" "שחר! כפרה עליך נשמה שלי! מה קורה?תנסי שנייה לדבר, בבקשה!או שתגיבי עם הידיים!" הקולות מסביבה בלבלו אותה... די! שישתקו קצת! אני לא יכולה יותר! מה לעזאזל רציתי לזכור? אה... שנייה אני נזכרת... אוי לא!!! שחר שלחה את ידה במהירות ובבהלה אל כיסה, הסיגריות לא היו שם.... לאאא!!!! עכשיו בטח אימא חושבת שאני מעשנת סמים וששיקרתי לה, אחרי שהבטחתי לה בצעקות שאני כבר שנתיים לא נוגעת אפילו בסיגריות! אוף!!! לא! לא! לא! זה פשוט גרוע! אני לא מאמינה שאני- שחר אביב! נגעתי בסמים... היא שמעה את הרופא נכנס לחדר, מעניין אם גם הוא יודע... וכל החברים שלי... ואחותי... מי יודע בכלל? אמא בטוח יודעת! אבל למי אמא סיפרה? אולי הם חושבים שאני מכורה? מה אני יעשה? ואיך זה הגיוני שהם לא אמרו לי כלום?... "סליחה, אם אפשר בבקשה לצאת כולם מהחדר יש ביקורת רופאים" "אדוני הרופא! היא התעוררה והיא לא מדברת! מה עושים?" "יהיה בסדר, עכשיו בבקשה לצאת מהחדר" ביקורת רופאים גם כן, חשבה שחר בפחד, הם הולכים לחקור אותי על הסמים... אני יודעת אני שומעת מהקול של הרופא הזה... מה אני יעשה? איך אני יוצאת מזה? זה סמים, זה לא צחוק... וכנראה שזה סמים רציניים כי אני בגללם בבית חולים...

#####

"אבל... איך אתה מצליח להיות כזה איש טוב ושמח? גם אז היית ככה?  איך התייחסת לזה? ז'תומרת, גם אני שמח והכול... כאילו לפעמים... אבל מאיפה יש לך ת'ביטחון הזה? אני לא יכול לדמיין אותך בדיכאון..." גמגם צור בשקט כשהתיישבו על הספות... "לא יכול לדמיין אותי בדיכאון, הא?!" אמר מתניה במבט נוסטלגי "וואי, וואי אם היית מכיר אותי אז... לאיזה דיכאון נפלתי... לאן הדיכאון הזה הוביל אותי... ואתה יודע מה הוציא אותי? אנשים טובים והאמונה..." "אמונה?" הפסיק אותו צור "במי? למה? באלוהים? בגלל שבגללו שני ההורים שלך כבר לא איתך??? שטויות הכול! הכול זבל!!!" אמר צור בכעס חנוק... "לא, לא באלוקים" חייך מתניה "בעצמי... האמונה שלי בעצמי בזה שאני יכול להתגבר בזה שאם נפל עלי התיק הזה כנראה שאני מספיק חזק כדי להחזיק אותו... לא... זה לא היה קל בכלל זאת הייתה אחת התקופות הקשות שלי בחיים... התקופה שבה ניסיתי לעבוד על האמונה בעצמי והביטחון... כל הזמן נפלתי בחזרה... אח... איזה ייאוש... משהו שאי אפשר להבין... כשאתה עובד על עצמך, זה עוד יותר קשה מאשר אם אתה פשוט משלים עם זה שאתה בדיכאון ומסכים עם עצמך שיש לך הרבה סיבות ליפול... פשוט כי יותר קל ליפול... ניסית פעם לעלות על הר גבוה? ניסית פעם לרדת מהר גבוה? מה יותר קל? מה יותר מהיר?" "ליפול" אמר צור מהורהר "אני חושב, שהאמונה בעצמך הרבה יותר קלה לך כשאתה מאמין באלוקים," המשיך מתניה "כי האמונה באלוקים היא בעצם להאמין שיש לי מטרה, שיש סיבה להכול, ושיש אותו, מסובב הסיבות והוא דואג לי ואוהב אותי, כשיש מישהו שאוהב אותך הרבה יותר קל לך לאהוב את עצמך, כי אתה מרגיש שאם יש מישהו שאוהב אותך אז בטוח יש בך משהו טוב, אחרת למה הוא אוהב אותך? וכשאתה מחליט שכול העולם שונא אותך ואתה שונא את כול העולם... אז מי נשאר אם לא הקב"ה? שכול עיקר האמונה בו זה בעצם לראות טוב, להאמין בו, להאמין שהוא אוהב אותך? לראות שאין עוד מלבדו וכול מה שהוא עושה זה לטובה?" "אבל איך אתה מחליט שהוא אוהב אותך?" הקשה צור "ההפך, הוא הרג לך גם את אבא וגם את אמא, הוא שונא אותך, לא?"