אני מנסה להיזכר בימים עברו,
בהם היא היתה אחרת.
בימים בהם היא היתה מחייכת תמיד וצוחקת מכל שטות.
בימים בהם היה לה שיער ג'ינג'י עליז שקופץ כל הזמן.
אני מנסה להיזכר בחיוך בטוח,
בעין ירוקה,
בתנועות חדות,
בקול עליז ועז.
אני מנסה להיאחז בכל שביב של פעם,
בכל פיסה של אז.
אבל מולי, מולי יש גוף שבור.
שפתיים חיוורות,
עיניים עצומות,
תנועות מהוססות,
קול רצוץ ומפוחד.
לפעמים אני לא בטוחה
אם אכן היו ימים אחרים.
לפעמים אני חושבת
שככה אנשים מתים.
[ואני מנסה להיזכר---]
תגובות
התחבר לי ממש למישי..
אני חולעל הכתיבה שלך!! את מדהימה!!
תודה תודה תודה!
נושא בסך הכל יומיומי כמו מוות..שכולנו חווים בדרך זו או אחרת..
לקחת אותו ונתת לו משמעות שבעיניי היא כלכך מיוחדת!
נגעת בי, ריגשת אותי, מדהים!
זה ממש נוגע ורך כואב ורגיש ועצוב
בהתחלה טיפה אופטימי אבל אח"כ כל כך עצוב
התחבר לי איזה בנאדם...
המילים - לפעמים אני חושבת שככה אנשים מתים - עושות את כל השיר
אבל בשביל מה מה שבסוגריים? לדעתי תורידי אם כי זה יצירה שלך ואת תחליטי איך את מרגישה אותה אבל לדעתי זה פוגם.
הייתי מחפשת שם אחר מאשר הספד
מהמם!!
בס"ד
טוב, זו לא המילה המתאימה. הכוונה שלי שלא צריך לשנות כלום לא את השם, ובטח שלא את הסוגרי'ים.
מפחיד כמה שאת נוגעת...
משום מה אנשים נהנים להשתעשע ברעיון הזה הנוגע למוות.
אני גם סבור שהסוגריים בסוף מיותרות.
יש כאן משהו עוצמתי לא מוכר וקשה לי להצביע עליו.
כרגיל.
זה על מי שאני חושבת שזה?
כ"כ כנה, ואמיתי.
אהבתי ונהנתי. תודה לך.